חג השבועות מביא בדרך כלל לעיסוק מוגבר בעשרת הדיברות. אולי אין אלה המצוות החשובות ביותר, שהרי חכמים הזהירו אותנו מדירוגן של מצוות, אבל אזכורן במתן תורה בוודאי מעניק להן לכל הפחות מעמד ייחודי.בין הדיברות הללו יש שהפכו לעיקרי בשורתה של היהדות לדורי דורות: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב. כך גם הציוויים על שמירת שבת וכיבוד ההורים.
דווקא שלוש המצוות הראשונות, המצוות האמוניות, קצת נדחקו בתודעת הדורות. המצווה השנייה, "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", הפכה בפועל לעיקרון יהודי משמעותי, ואף מבהירה מדוע היהדות, שלא כנצרות, ענייה כל כך ביצירות אמנות גדולות. גם המצווה שלפניה, "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", נחשבת בימינו לפחות מעשית, אבל בימי בית ראשון, שבהם עם ישראל כמעט לא פסק מעבודת אלילים, הייתה לה משמעות רבה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
פתיחת משפט נתניהו: מטען הנפץ החברתי הונח
שוברים שיא חדש, שוב: משפט נתניהו מבעיר את הרשת
20 שנה לנסיגה: צה"ל לא ניצח, את המחיר אנחנו עדיין משלמים
כך, בשיטת האלימינציה, נראה לכאורה שהצו השולי ביותר בין העשרה, בתולדות היהדות, הוא "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא". במקור הוא התפרש כאיסור על שבועת שווא בבתי משפט יהודיים קדומים, שעדיין התקיימה בהם השבועה בשם ה' כתנאי בסיסי לקיומה של עדות אמינה. בהמשך הרחיבו חכמים את משמעות האיסור גם על כל שימוש מיותר בשם ה', כמו כתיבתו או הזכרתו המפורשת, וכן את כל הסוגיה הרחבה של חילול השם – כלומר: התנהגות בזויה של יהודי דתי, שמעבר למעשה הפסול עצמו מחלל במעשה גם את שמו של הקב"ה, שהוא נמנה לכאורה בין המאמינים בו.
אבל כדרכן של מצוות התורה, אפשר לגעת באיסור הזה גם במשמעות תרבותית וחברתית רחבה יותר ממילותיו המפורשות. כשם שאפשר להשתמש אפילו בשמו של הקב"ה באופן שקרי, המבזה את הקב"ה לא פחות מאת המאמין הנבזי עצמו, אפשר גם להשתמש בכל אמונה באופן שקרי ובזוי.
למעשה, הרחבה כזו הופכת את נשיאת שמם של כלל הרעיונות לשווא לאחד החטאים הנפוצים והקשים ביותר בהיסטוריה. לא רק שהרשעים הנבזיים ביותר נוטים להציג את מעשיהם לאורן של מטרות נעלות, אלא שגם ההפך נכון. ההופעה באצטלה של עשייה למען מטרה נעלה נותנת לעיתים לבני האדם היתר פנימי לעשות את החטאים הנוראים ביותר.
זה קרה לאורך כל ההיסטוריה: אלוהים בכבודו ובעצמו נעשה לדגל למעשי הזוועה הקשים ביותר שעשו בני אדם זה בזה. כך גם רעיון הלאומיות, שבמקורו ביקש להעניק לאנשים דווקא מסגרת להזדהות והגנה. במאה שעברה התופעה התפשטה גם במספר האירועים וגם ברמת הזוועה. גרמניה הנאצית נשאה את שם הרעיון הלאומי לשווא באופן הנפשע ביותר. מובילי הדיקטטורה הקומוניסטית נשאו את שם הצדק החברתי לשווא. וכן הלאה.
אפילו בעולם המערבי־ליברלי הדברים מתרחשים. ליברלים בעלי אישיות טהרנית חוסמים לא פעם את דרכם של יריבים אידיאולוגיים למשרות. ועדי עובדים נושאים לא פעם לשווא את דגל זכויות העובדים, ומתעללים בשמו בחברה כולה כדי לקבל זכויות יתר לא מוצדקות. פמיניסטיות נושאות לפעמים את דגל שוויון הזכויות כדי להפוך את הגברים למעוטי זכויות, במצבי גירושין או בקבלה אוטומטית של האשמות הטרדה מינית.
בשנתיים האחרונות הייתה החברה הישראלית עדה לכמה מופעים בוטים של דיבור שקר בשם אידיאלים נעלים. זה קרה במיוחד בנוגע להליך הפלילי המנוהל נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. כל הטענות הערכיות הנעלות ביותר נגד התנהלות ציבורית פסולה נטענו כדי להפליל את ההליך הפלילי של החקירה, הגשת כתב האישום, והמשפט עצמו: רדיפה פוליטית, מחיקת רצון העם, אכיפה בררנית, ועוד. כך גם הצגת הנאשם, גדול האליטיסטים של הפוליטיקה הישראלית, כמייצגה האותנטי של "ישראל השנייה".
כיצד אפשר להבחין בין אידיאלים כנים לכאלה שנישאים לשווא, כדי להסוות מאבק אינטרסים? הנה כמה כללי אצבע: אם הרעיונות מופיעים בפעם הראשונה כדי להגן על אדם מסוים, ולא על כלל הנפגעים מן העוול, זו נשיאה לשווא; אם המעשים הנעשים בשם האידיאלים חמורים יותר מהתוצאה שהם מבקשים למנוע, גם זו נשיאה לשווא. החלת הכללים האלה על משפט נתניהו תחדד את הבנת הבעייתיות בהתנהלותו.
