מתוך המרק המבעבע של פרשיות נתניהו עולה מסקנה קולינרית מובהקת: הצמא הגדול של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לתקשורת אוהדת. כמיהתו לפרגון תקשורתי, לקצת אמפטיה עיתונאית, המיטה עליו את ההסתבכות בפרשיות 2,000 ו־4,000. המנהיג השנוא ביותר על עיתונאי ישראל ועורכיהם התקשה לשאת את המשטמה היוקדת כלפיו, וביקש לפנק את עצמו ואת משפחתו במעט אהבה.
אגב, חבר הכנסת מיקי זוהר לא ממש טעה כשלקח את המתקפות התקשורתיות על נתניהו לאזור הזמן של רצח רבין. מפלס הגידופים והנאצות שהוטחו בנתניהו בתקשורת השמאל חצה מזמן את מה שמותר לעולל אפילו לפושע גמור. אמנם איש לא ניסה להתנקש בו, אבל נפח ההשתלחויות המבחילות בו משמאל עלה עשרת מונים על כל ה"הסתה" הימנית נגד רבין בעידן אוסלו. הן כללו לא רק דברי בלע, אלא גם איחולי מוות. בשלב מסוים הצליחה השנאה העזה הזו לחדור את עור הפיל של נתניהו, והוא פתח במבצע הבקעה נואש ונמהר אל מתחמי האויב.
מאחורי הקלעים ראש הממשלה נשא ונתן עם בכיר רודפיו, נוני מוזס. זה היה אירוע מוטרף – וסליחה מראש על ההשוואות – בסדר גודל של פגישה עסקית בין מרדכי להמן מתחת לאפו של אחשורוש, או לפחות כמו של פגישה בין נתניהו עצמו לנשיא איראן בעצם ימינו אלה. מוזס רצה להציל את עסקיו הכורעים במערכה הכבדה מול 'ישראל היום', ונתניהו ביקש להקטין את עוצמת האש שניתכת עליו יום יום באחד מערוצי התקשורת המשפיעים ביותר בארץ. הוא לא תכנן להפוך את 'ידיעות אחרונות' לעיתון הבית שלו, רק להפחית קמעה את מינון ההפגזות משם עליו.
לפי החשד המשטרתי, גם המגעים בין נתניהו לאלוביץ' התנהלו לפי אותה מתכונת אינטרסים. יש משהו מכמיר לב בתמורה המזערית שנתניהו ביקש: לא סיגרים, לא שמפניות, רק קצת סיקור אוהד. לכאורה, זה היה שכר הסופרים הגבוה בעולם: מאות מיליונים לאלוביץ' תמורת כמה ידיעות טובות על נתניהו ורעייתו. בכתבת תחקיר מקפת ב'הארץ' על טובות ההנאה העיתונאיות שנתניהו קיבל לכאורה מהטייקון אלוביץ' דוּוח, לדוגמה, שבאביב 2014 "הגיעה הנחתה נוספת (מגבוה): לְשלב דיווח על אירוע התרמה לקשישים, שנערך במלון לאונרדו פלאזה בירושלים בחסותה של רעיית ראש ממשלה". וגם זה, למשל: "במאי השנה קיבלו עורכי וואלה הוראה מגבוה לשלב תמונות של הבן, יאיר נתניהו, לצד חברתו החדשה".
אפילו מחזאי סוריאליסטי במיוחד לא היה מצליח לדמיין עסקת תן־וקח כה נלעגת. גם אם חקירת תיק 4,000 תעלה שראש הממשלה קיבל תמורה משמעותית פי כמה להטבות המפליגות שהעניק לבעל השליטה בחברת בזק, אי אפשר יהיה להכחיש את רושם העליבות של עסקת החילופין הזו. עצם העובדה שנתניהו גילה עניין באתר אינטרנט חסר השפעה מעניקה לפרשה גוון של סאטירה נוקבת על היחסים בין מפלגת השלטון לשלטונות התקשורת.
כשהעניינים יתבהרו ויירגעו קצת, ינהג הימין בחוכמה אם יקדיש זמן להתבוננות מעמיקה על תרומתו שלו ליחסים העגומים הללו. הוא אמור לשאול את עצמו מדוע לא הצליח לאזן את התקשורת בדרך הטבע, והתרכז בקיטורים עליה. "העם נגד תקשורת עוינת", הוא דקלם רוב השנים, וזנח את המאמץ להיות חלק ממנה.
זה לא תמיד היה כך. בשנות המנדט ובשנות המדינה הראשונות, שימש הימין החילוני כפס הייצור של מיטב העיתונאים והעורכים בארץ. עיתון האופוזיציה 'חרות' תיפקד כסדנת הכשרה של עורכי 'מעריב' לימים, שלום רוזנפלד ודן מרגלית. אפילו יואל מרקוס צמח שם. אבל 'חרות' דעך ונסגר כבר באמצע שנות הששים, ומאז לא הצליחו תלמידי זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין להעמיד דור עיתונאים חדש. כשהשמאל טיפח את 'ידיעות', השתלט על גלי צה"ל, המיר את דתו של 'מעריב' וגרר את 'הארץ' למחוזות פוסט ציוניים, התרכז הימין במשימות אחרות, חשובות יותר וחשובות פחות. רשות השידור נתפסה על־ידיו כתעשיית ג'ובים למקורבים, לא כזירת השפעה ראשונה במעלה. חדוות היצירה העיתונאית התרופפה אצלו במרוצת השנים ובמרוץ השררה. מרוב פוליטיקה ומאמצי הישרדות הוא שכח את אומנות הכתיבה.
רק אחרי שנות שלטון רבות חל תיקון מסוים בתודעת העשייה התקשורתית של הימין, אך לא בזכות הליכוד, אלא הודות לציונות הדתית. היא התגייסה בהמוניה לגלי צה"ל, וריעננה שם מעט את השורות. בשלהי שנות התשעים בא לעולם 'מקור ראשון', ובאמצע העשור שעבר הגיע 'ישראל היום'. ועדיין, רוב מניינה ובניינה של התקשורת המודפסת והמשודרת מורכב מאנשי שמאל. תאגיד השידור שקם על חורבות רשות השידור דומה לה אידיאולוגית כמו שתי טיפות מים. כמעט מדי בוקר נפתחים שידורי הרדיו שם במאמר מערכת נגד נתניהו או ממשלתו.
במר ייאושו ניסה נתניהו לקושש טיפת אהבה ב'וואלה', והניסיון הפתטי הזה המיט עליו הסתבכות פלילית קשה. אפילו מהמאדים אפשר להבחין השבוע במצהלות התקשורת כאן.
