מסע התעמולה של ארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" נגד החלת הריבונות אינו מפתיע; הוא המשך ישיר לתמיכתם של ארגוני בכירים לשעבר במערכת הביטחון בהסכמי אוסלו ובהתנתקות. "ההתנתקות טובה לביטחון ישראל", המליצו לנו אז. מה שמפתיע הוא כיצד מאות בכירים לשעבר, אנשים אחראים ורציניים שבלי ספק מסרו את נפשם למען ביטחון ישראל, אינם מסוגלים להסיק מסקנות ולהבין שהקונספציה הביטחונית שגדלו עליה, ושהם חיים לפיה עד היום, פשטה את הרגל. מה מביא דור שלם של קצינים בכירים לקיבעון כזה, על אף המציאות הטופחת על פניהם שוב ושוב? מה פשר ליקוי המאורות הזה?
אחת התשובות לכך נמצאת בספר "המבנה של מהפכות מדעיות", אחד מספרי ההגות המשפיעים ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים. תומס קון, פרופסור באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, כתב את הספר, והוא יצא לאור בשנת 1962. קון טבע בספר את המושג הידוע "פרדיגמה". הספר עוסק במהפכות מדעיות, אבל התופעה שייכת לכל תחומי הידע האנושי.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
יו"ר "מפקדים למען ביטחון ישראל" מודה: אבו־מאזן השתמש בנו
20 שנה לנסיגה: צה"ל לא ניצח, את המחיר אנחנו עדיין משלמים
המוסר הכפול של השופט פוגלמן
בהסברים המובאים בוויקיפדיה על עבודתו של קון נכתב שקון טוען שהחינוך המדעי מנחיל לתלמידיו את הידע שהקהילה המדעית צברה עד כה. הידע הזה הוא הפרדיגמה, שנוצרת מחויבות עמוקה לה, להשקפת העולם שבבסיסה, ולעבודה מדעית בהתאם לה. "קון הוא הפילוסוף הראשון שמתאר את המדע כפעילות קהילתית… המבנה הקהילתי של המדע מסביר את תהליכי השכנוע בפרדיגמה ואת הדבקות בה, כמו גם חלק מן התהליכים שמאפיינים מהפכות מדעיות", נכתב שם.
כיצד מתרחשת מהפכה מדעית? לפי קון, כאשר מצטברות אי התאמות רבות בין הממצאים בשטח ובין הפרדיגמה, נוצרת סתירה גדלה והולכת בין המציאות ובין תפיסת העולם הקיימת. זהו משבר, המשפיע עמוקות על קהילת המדענים. עם זאת, בדרך כלל יש קושי פסיכולוגי עצום בוויתור על הפרדיגמה השלטת, בקריסתה ובהתרחשותה של מהפכה מדעית. "החלפת הפרדיגמה המדעית", כתבו עורכי ויקיפדיה, "היא תהליך שבעיקרו הוא סוציולוגי, הדומה להמרת דת".
מאות הקצינים הבכירים החברים ב"מפקדים למען ביטחון ישראל" הם עטורי זכויות. הם נלחמו בעבורנו במסירות נפש, והמדינה חבה להם בלי סוף. אבל מה לעשות, ממש כמו בתהליכים מדעיים, כך גם בתפיסת הביטחון והצבא, מדי פעם מתגלות אנומליות. התאוריות המקובלות כבר לא עובדות. הפרדיגמה הישנה, מכלול תפיסת העולם המדינית־ביטחונית, שייתכן שהייתה רלוונטית בזמנה – נועדה לעבור מן העולם.
רוב האנשים היקרים האלה חתומים גם על תהליך אוסלו, אסון מוכח בקנה מידה היסטורי. גם אותו הם גיבו בכל ליבם. אפילו בוגי יעלון, חבר ותיק במשמר הישן הזה ולאו דווקא איש שמאל בהשקפתו הביטחונית, תמך בתחילה בתהליך אוסלו לפי עדותו. הוא לא עשה זאת כצופה מן הצד שניזון מהתקשורת, אלא כראש אמ"ן. כיצד ראש אמ"ן לא הבין מה שכל ילד ביש"ע הבין? כיצד הקצינים הללו לא הבינו מה עתיד להיות פרי ההסכמים האלה? כיצד הם ממשיכים לתלות את ביטחון ישראל בגורם זר, עוין וטרוריסטי? כיצד הם מצפים לישועה מהרשות הפלסטינית ומהמשך תחזוקתה? כיצד הם מסרבים להכיר בצורך ההכרחי בהכרעתה? כיצד אינם מסוגלים להבין שמה שמניע את הטרור הוא התקווה שנמשיך לסגת, שנוותר, שנהסס, שנפחד, שניכנע, וממשיכים לפרנס את התקווה הזאת? כיצד הם ממשיכים לראות צל הרים כהרים, ולא מעיזים לפעול כדי לשנות את המציאות שנוצרה?
התשובה לכל התמיהות האלה היא הפרדיגמה. הקונספציה. אנשים שבויים בתפיסות עולם ובמסורות חשיבה, ונלחמים עליהן כאריות. אבל זה לא רק עניין של קיבעון מחשבתי אלא גם עניין של "הקהילה הביטחונית". כולם חברים של כולם, לכולם יש מעמד, משרות, פנסיות, כבוד, הערכה. כשהם משתחררים, הם משתמשים בעולם העסקים בקשרים שיצרו בשירות, ולא רוצים לשרוף אותם. מזמינים אותם לכנסים, לסימפוזיונים, לאולפנים. הם נחשבים למומחים.
"החלפת הפרדיגמה המדעית היא תהליך שבעיקרו הוא סוציולוגי, הדומה להמרת דת", מסביר קון; כך גם באשר לפרדיגמה ביטחונית, מדינית ופוליטית. היא תלויה לא רק בשכל ובשיקולים הגיוניים, אלא גם ובעיקר בזהות קהילתית־חברתית. להיות איש שמאל, במובן המדיני, זה לא רק עניין של תפיסת עולם, גישה מדינית או מערכת ערכים; זו קודם כול סוציולוגיה. תשאלו את משה רבנו, אפילו הוא היה צריך להמתין ארבעים שנה עד שימות כל הדור ההוא.
