בתקופה האחרונה נחרדתי עד עמקי נשמתי לשמוע על תלתליות (חוטי תיל מסולסלים) בתוך מעיינות ביהודה ובשומרון. מי המעיין שאינם צלולים ושקופים מכסים אותן, ואי אפשר לראות אותן. הדמיון שלי רץ וראה יום חם, וילדים רצים למים. קופצים למעיין. בסרט שראיתי במוחי חלק מהילדים הסתבכו בתלתלים ולא הצליחו לעלות לנשום אויר, חלק יצאו בבשר קרוע ומשוסף. ראיתי אבות ואמהות רצים במעלה הדרך וילדם בידיים, מדמם במקרה הטוב.
הרשתות החברתיות וקבוצות הוואטסאפ התמלאו צילומים וסימני קריאה. פעמוני אזהרה מצלצלים בכל פעם שנוסעים לטבול, ואיתם התיעוב כלפי העם שאנחנו נאלצים לחלוק את האדמה הזאת איתו. כמה אכזריות צריך כדי לזרוק תיל למעיין. מה ההפך ממעיין? תיל.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
20 שנה לנסיגה: צה"ל לא ניצח, את המחיר אנחנו עדיין משלמים
"הפלסטינים מסתערים על השטח ואין מי שיעמוד מנגד"
יאיר לפיד, בג"ץ והזעם באולפנים: תשע הערות על משפט נתניהו
שנים עבדתי בעמותות ובגופים האמונים על שמירות איכות הסביבה ביו"ש. בעבודתי למדתי על כל כך הרבה דרכים להתעלל באדמה הזאת. תחנות דלק מזהמות, שליטר בנזין המחלחל מהן לאדמה מזהם מי תהום. מחצבות בלתי חוקיות הפוצעות את ההר ולא משוקמות. מזבלות פיראטיות שמזהמות את הקרקע והמים ושרפתן מזהמת את האוויר. מפחמות שחונקות את הסביבה. רעיית עדרים בשמורות טבע. ציד חיות מוגנות. שפכים שזורמים לנחלים. כריתת יערות.
זוכרים את משפט שלמה? "גם לי גם לך לא יהיה"? ככה פסק החכם באדם מה זאת אהבה. מי שמוכן להחריב ולהרוג פועל ממניעים אחרים, לא מאהבה. מלכנו החכם הצליח מעל ומעבר במשפט הזה. כי הוא לא רק פסק, ללא בדיקה גנטית, מי האמא האמיתית, אלא גם פסק על פי קנה מידה משפטי של היום, והוא טובת הילד. גם אם האם האמיתית היא זו שהייתה עיוורת מכעס ואמרה "גם לי גם לך לא יהיה", בית המשפט המלכותי פסק שטובת הילד שהוא יגדל אצל אחת שלא מוכנה לבתר אותו כדי להעניש את חברתה, אלא מוכנה לוותר עליו בשביל שימשיך לחיות.
זוכרים את טרור השרפות לפני ארבע שנים? מי יכול לשכוח. החורשים והיערות רק מתחילים להשתקם. יעברו שנים רבות עד שהנוף יחזור לקדמותו. אבל לא על טרור ביקשתי לדבר, אלא על אהבה. אהבת הארץ הזאת. מי ששורף אותה, מי שזורק זכוכיות וחוטי תיל למעיינותיה, מי שמזהם אותה, הוא האמא הלא נכונה במשפט שלמה. היא לא שלו. הוא מוכיח את זה במעשיו. כמו הבדיחה על מי שנפל מקורס טיס ועבר משם לנ"מ, כי אם הוא לא טס – אף אחד לא יטוס.
מי שנוהג כך עם הארץ הזאת מוכיח שני דברים: הראשון, שאינו ראוי לה, והשני, שהיא לא שלו. מי יעשה דברים כאלה אם הוא באמת קשור לאדמה, ולא רק כדי לקחת ממנה, או להשתמש בה כנדל"ן, אלא אוהב אותה באמת, לעובדה ולשומרה, ומוכן להשקיע הרבה כדי להפוך אותה לגן עדן? כמו שכתב נתן יונתן: "ארץ שמתקו לה רגביה, ומלוחים כבכי כל חופיה, שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת".
ועוד נקודה המשיקה לעניין: כשאני נרגעת קצת מדמיונות הזוועה, אני מתבוננת בטרור ורואה: כמה קל לזרוע אימה והרג, כמה קשה לעצור אותם; שב"כ שלם מול מפגע בודד. אלגוריתמים לניטור פוסטים של מתאבדים בפייסבוק. ניסיונות לבחון כליות ולב של מיליוני פלסטינים. רחפנים ואמ"ן ותצפיתנים מול טרור בלוני התבערה. כל מה שהם צריכים הוא בלון הליום ודלק בערה. אנחנו צריכים הרבה חיילים, הרבה כסף והרבה טכנולוגיה. פלוגת הגמ"ר נגד נער עם סכין. מגנומטרים נגד רוצחים שזורקים תלתליות למים. מיגון זגוגיות מכוניות מול אבנים. באמצעים הכי זולים ונגישים הם מצליחים לשבש את החיים שלנו במקרה הטוב, לעצור אותם כשזה ממש מצליח להם.
נחזור לשלמה ולחוכמתו הרבה: "וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך, וייראו מפני המלך, כי ראו כי חוכמת א־לוהים בקרבו לעשות משפט. ויהי המלך שלמה מלך על כל ישראל". הפסוק האחרון הוא כבר תחילתו של הפרק הבא, אבל מתבקש שהוא יחתום את הסיפור הקודם. מלך על כל ישראל. רק כך אפשר למלוך על הכול. רק כשרואים את העולם מתוך אהבה. וזה הזמן שנמלוך על כל ישראל, כי באנו מאהבה. ואנחנו מחויבים לתת לאהבה הזאת להוביל אותנו ואת ההיסטוריה. ולא, אין סיבה להמתין.
