באחר־הצהריים־של־פורענות, ביום שלישי, נשמעה פתאום בכנסת המקבילה הפוליטית של הצליל המלחיץ מכולם: זה שנשמע כש'ווייז' מחשב מסלול מחדש. עד אז נראה שמצבו המשפטי של נתניהו קשה אך מצבו הפוליטי יציב. אבל השילוב של דרמת (או פארסת) גרסטל־חפץ ואז חתימת פילבר שמט לסתות.
עד אז, ההנחה הייתה שנתניהו ירצה ללכת לבחירות לכל המוקדם בתחילת 2019. אבל יש רגעים שבהם הכול משתנה. לפרקים זה הזכיר את האביב של לפני עשור, שבו נדמה שאהוד אולמרט שורד גם את פרשת טלנסקי, אבל אז הגיעה עדותו המוקדמת ובן לילה החליט השותף אהוד ברק לפרק את הממשלה.
בזהירות המתחייבת אפשר להגיד שרגע טלנסקי של נתניהו לא הגיע השבוע. אף פעם לא היה כאן פער כזה בין עוצמת החשדות נגד ראש הממשלה ובין מיעוט החדשות הפוליטיות. בנט מיהר להישבע אמונים, כחלון הבהיר שלא מפרקים וליברמן המליץ לחכות לבית המשפט. על בכירי הליכוד מיותר לבזבז דיו. מהם, נראה, לא תצא לעולם בשורת מרד.
מה שמוביל לכך שגם כעת השליט היחיד של סדר היום הפוליטי הוא עדיין נתניהו. בדרך כלל ראשי ממשלה נחקרים תוהים בחשש מה יעשו שותפיהם, אבל כאן השותפים שואלים בחשש מה יעשה ראש הממשלה הנחקר. יקרא לבחירות מיד? אולי אחרי יום העצמאות? ואולי ידבק בלוח הזמנים המקורי, מתישהו ב־2019?
אוזן מוזיקלית הייתה יכולה לשמוע השבוע התרככות מסוימת של נתניהו מהקו של "שום בחירות השנה". הוא לא רוצה בחירות, הסביר למי שהסביר, אבל "אם השותפים יקדימו, אז ודאי שלא אסרב". התרגום המעשי הוא כזה: הוא משתעשע באפשרות, ריח הסקרים – כולל למשל בחדשות 10 – וניחוח התמיכה ברשתות משכרים. אבל לפי שעה לא ברורה התועלת שתצמח לו מכך. את החקירה זה הרי כבר לא יעצור. אולי יעכב. קואליציה ימנית יציבה יש לו, קהל אוהד יש. אם יבחין בניצני פוטש, ולו הקלים ביותר, הוא ילך אל הבוחר. אחרת, ינסה לייצב את המערכת.
מה יכול לשנות את התמונה? ארבעה דברים. הראשון, כרסום בתמיכה הציבורית בנתניהו, שבינתיים אינו נראה באופק. השני, מידע דרמטי חדש בפרשות נתניהו, שישנה את התמונה. השלישי, המשך הירידה במחירי הדיור. כרגע אלה רק ניצנים שעדיין לא מורגשים בשטח דיים, אבל אם המגמה תעמיק ותחריף, לכחלון יהיה תמריץ לפרק את הממשלה ולממש את הישגיו בקלפי. רביעית ומפתיעה, ואולי הבעייתית מכולן לקואליציה: התיאבון החרדי. יהדות התורה דרשה השבוע לאשר את חוק הפטור מגיוס עוד לפני התקציב. באופן משונה, הליכוד וכולנו דאגו השבוע לשלום הקואליציה בעיקר מהסיבה הזאת.
ראש הממשלה קשר את גורל הליכוד, הממשלה והימין כולו בגורלו שלו. צריך להזכיר כדי להאמין: בתום תשע שנות שלטון רצופות, לליכוד אין ולו אדם אחד עם יום אחד של ניסיון בתפקידים הבכירים – אוצר, חוץ או ביטחון. ביום שאחרי נתניהו, שנות השלטון הממושכות יביאו לליכוד רק את נטל הכישלונות ולא את יתרון הניסיון.
נתניהו מאמין באמונה שלמה שכס ראש הממשלה מסייע לו בהתמודדות עם מצבו המשפטי המורכב, ולא ההפך. כולם זוכרים היטב את אולמרט, שפרש מהתפקיד כדי להוריד את הלחץ וסיים עם סדרת הרשעות מפחידה ושנים בכלא. תפקיד ראש הממשלה מוסיף למשקל שמונח על כתפי היועץ, ומוריד מוטיבציה לעדים עתידיים. יש, מצד שני, שלב שבו גם הכיסא עשוי להפוך לנטל. אם עכשיו עוד יש סיכוי מסוים לעסקה של פרישה תמורת מחיקת אישומים, הוא יורד ככל שהזמן עובר.
בדילמה הזאת נתניהו מצוי בבדידות מזהרת. ניר חפץ, שהציץ אך לפני תשעה ימים (או בתרגום לעברית: נצח) מאחורי הווילון בבית ראש הממשלה בערב פרסום ההמלצות, נמצא עכשיו במעצר. פילבר נעדר; שמרון מורחק; וינרוט חריף מתמיד אך חולה; עו"ד ז'ק חן שייעץ לו בתיקי 1000 ו־2000 נטש השבוע בגלל התנגשות אינטרסים מול אלוביץ'; דובר אין. מעגל הייעוץ צעיר מאוד ומצומצם מאוד. הוא לבד, לבד, לבד.
