התפרצות קורונה במוסדות החינוך בירושלים כיכבה בכותרות המהדורה המרכזית של חדשות 12 אמש. יש לי תחושה שמרבית הצופים היו בטוחים שמדובר שוב בחרדים, אלו שהפכו את ירושלים לעיר עם מספר חולים גבוה במיוחד. מהר מאוד התברר שמקור ההתפרצות העיקרי הוא בגימנסיה העברית בשכונת רחביה – סמל האליטה הירושלמית החילונית. לעומת אינספור דגשים על חרדים וקורונה, משום מה אין אחד במערכת החדשות שטרח להדגיש שהגימנסיה הוא בית ספר חילוני למהדרין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סערת הטלפונים הכשרים: החיובים החורגים והזיכויים בקורונה
– לא רק לנוער: סיפור השואה עם טוויסט
– "כשנאמר לנו שהמניע הוא אנטי דתי הופתענו. אנחנו רוצים להאמין שזה לא נכון"
אבל הסיפור האמיתי והמעניין מאחורי ההתפרצות הזו, נכון לכתיבת שורות אלו, הוא ששלושה בתי ספר באזור ירושלים נעלו את שעריהם. אחד חילוני, אחד דתי ואחד חרדי. התחלה מושלמת של בדיחה או במקרה הזה צחוק הגורל. רוצים להלין על חרדים שמקשיבים רק לרבנים ולא להנחיות הממשלה או על מתפללים בבתי כנסת שלא מקפידים על הנהלים? קיבלתם התפרצות גדולה בבית ספר שהוא סמל ודגל בציבור החילוני בעיר. רוצים להאשים את התרופפות המשמעת ואת הצפיפות בשבת בחוף הים? קיבלתם קורונה בית ספר דתי הנחשב לספינת הדגל של בתי הספר הדתיים בעיר. שני בתי הספר האלה ידועים באינטגרטיביות שלהם. תמצאו שם תלמידים מכל השכבות ומכל הסוגים שהתקבלו למקום רק על סמך ציונים טובים ואישיות. לצערם של מחרחרי הריבים וכותבי המילים השונאות אין כאן אף מאפיין שאפשר לתקוף בעזרתו ציבור שלם. מה כן יש כאן? החיים עצמם. אלו שלא מבדילים בין מעמדות או שכונות, אלו שבעיניהם כולנו שווים – כולנו חשופים לנגיף הזה – שוב.
אולי דווקא בעיר מעורבת ומורכבת כמו ירושלים זו דווקא ההזדמנות לזכור שיש הרבה דברים שמאחדים אותנו. נכון, השבת מורכבת, הכשרות לא מתאימה לכולם ויש אנשים שחושבים שהעיר היא רק שלהם ומתקשים לקבל את השונה מהם – אבל הם רק מיעוט שעושה הרבה רעש. בסופו של דבר כולנו דומים הרבה יותר מאשר שונים, עם מכנה משותף רחב ואפשרויות רבות ליהנות מהעיר הזו יחד.
חלק מהחרדים זלזלו בהוראות הראשונות בתחילת התפרצות הנגיף ונכנסו לעניינים מאוחר, אבל הם עדיין מצויים עמוק בפחד ממנו. חלק מהדתיים והחילונים התייחסו לקורונה ברצינות מהרגע הראשון אבל קצת זלזלו בהוראות החזרה לשגרה וכעת הם עמוק בהתפרצות נוספת – כך שבסופו של דבר אנחנו נפגשים באמצע. אם היו בנו יותר סבלנות ודיבור אחד עם השני אולי, בכוחות מאוחדים, היינו מצליחים לא לזלזל באף שלב, ואולי בשל ההתפרצות השנייה הזו נלמד לחיות יחד.
