1. הטבע מבקש- ראיתי כמה חיכו לפתיחת שמורות הטבע ולהיתר לטייל בארצנו היפה. אני יכולה להבין את זה: מרחבים ומאמץ פיזי הם כלי מטהר להרבה אנשים. אז למה כשכבר היה מותר לנו השארנו אחרינו ערימות של זוהמה? כן, אין מספיק פחים, אבל ממתי היעדר פחים נותן לגיטימציה להשארת אשפה בטבע של כולנו? קחו איתכם שקיות זבל בתיק, לא תאמינו כמה הן שימושיות, לא רק לטיולים בטבע.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
פרויקט מיוחד: האם לציונות הדתית יש "גדול דור"?
20 שנה: אנחנו עדיין משלמים את מחיר הבריחה מלבנון
האוניברסיטה העברית: הסרטון של חד"ש רווי שקרים
2. שוק העבודה- לא מעט עבדו מהבית, אחרים הורידו משרה כדי להיות עם הילדים בבית. הכבישים היו הרבה פחות עמוסים, ההספקים עלו, סיכויי ההידבקות ירדו. כיום, למרות האוכלוסיות בסיכון, לא מעט נאלצים לחזור לעבודה. חזרנו לשגרה, ומעסיקים משום מה מתעקשים שיחזרו למשרד למרות שבבית ההספקים היו גבוהים יותר. הקורונה לימדה אותנו שבעידן בו הצלחנו לשלוח חללית לירח, אנחנו מסוגלים להתמודד גם עם עבודה מהבית ולחסוך עשרות כוסות חד"פ מפינת הקפה, צהרונים לילדים, פקקים, הוצאות נסיעות וכו'. ראיתי סביבי זוגות שהעדיפו להצטמצם מעט כלכלית ולהישאר במשרות קטנות יותר כי גילו מחדש את החסד והעונג בזמן עם הילדים. נכון, הימים הראשונים היו קשים אבל ברגע שהסוויץ' בראש נעשה- ראו ישועות.
כמובן שסעיף זה לא מתאים לכולם, לא באופי האדם ולא באופי העבודה, אך מספיק 20% פחות מכוניות על הכבישים וכבר כביש החוף בבוקר לא יהיה פקעת עצבים קיבוצית.
3. תרבות הצריכה- ראיתי פוסט של מישהי בפייסבוק שאמרה שמאחר והביקורים בסופר הפכו למחושבים (משתדלת ללכת לא בשעות העומס), פתאום היא מסתכלת אחרת על בננות בשלות ובמקום לשלוח אותן לפח היא הופכת אותן לארטיקי בננה או לפירות קפואים לשייק. מישהי אחרת כתבה שמאחר והמשכורת שלה ירדה זמנית היא פתאום גילתה כמה חפצים יש לה בבית שנרכשו נזרקו: חומרי אמנות שננטשו, שמלות שחיכו לתיקון וישבו עם התווית בארון חודשים ארוכים, ספרים שחיכו להיתרם לאחרים וכו'.
פתאום החשיבה היא קיומית, סביבתית, פתאום השפע כבר לא מסנוור, עוצמת האור שלו ירדה ואפשר לראות נכוחה. השהייה בבית פינתה זמן לפעולות שלא היו לפני כן במערכת בכלל: קליפות של פירות וירקות נקברו בעציצים במקום להיזרק לפח, מוצרי מטבח הפכו לעולם שלם של חומרי יצירה, פתאום התפנה זמן לשוחח זה עם זה, לסעוד ביחד ולנוח צהריים. נכון, לא יתאפשר להמשיך ככה לנצח, אבל לפני שקופצים ראש חזרה לשגרה, מי אמר שהמציאות חייבת להיות איפשהו בקצה? למה לא למצוא איזה אמצע שמאפשר חיים של קיימות וחיבור לסביבה האנושית והלא-אנושית סביבנו, יחד עם יציאה לעבודה לשם סיפוק ופרנסה?
4. ערבות הדדית- במציאות בה ההנחיות מגיעות מבולבלות, אין אכיפה וכל אחד מבין את ההנחיות לפי פרשנותו האישית, לא נותר לנו אלא לסמוך זה על זה. בטור הקודם שלי דיברתי על ההתעלמות המוחלטת מאתנו- ציבור האוכלוסייה בסיכון- אבל אנחנו לא לבד. יש המון אנשים שנפגעו מהקורונה וממשיכים להיפגע. זה הזמן להסתכל החוצה, לצאת מאזור הנוחות בשביל האחר. אם זה במסכה שעוטים גם כשחם, אם זה בנתינת ספייס לזה שלידך גם אם הוא לא מבקש, אם זה בעזרה כלכלית או רגשית למי שנמצא בקשיים כאלה ואחרים ואם זה בחיזוק הקשר הטלפוני עם מי שעדיין כלוא בבית למרות שכביכול חזרנו לשגרה. מהניסיון שלי שיחה עם חברה בזום בערב חג הרימה לי את המצב רוח בצורה של ציפיתי. לא הרגשתי שזה חסר לי עד שזה לא קרה. לראות פנים אחרות, לשמוע קול, לשמוע מה קורה שם בחוץ- שכחתי כבר כמה זה חסר לי.
5. האטת הקצב- תרגול השריר הזה, של שהיה בתוך החמצה, והתרפאות מה-FOMO הארור שחוטף את כולנו. הסתדרנו חודשיים בלי בתי קפה, אפשר להסתדר עוד טיפה. הסתדרנו חודשיים בלי חוף הים- אם רואים שעמוס, מותר לוותר. הסתדרנו חודשיים בלי איקאה- מותר לחכות עוד קצת עד שמסתערים על עסקים שנפתחים. אני בעד חזרה לשגרה, בעד בריאות נפשית וכלכלית, בעד חיי רווחה שמחים וחסרי דאגות אבל הקורונה עוד כאן. תשמרו על עצמכם, תשמרו על אחרים, תשמרו על כולנו מהיכנסות נוספת לסגר.
המחלה שלי, שהגיעה פתאום בגיל 21, הכריחה אותי להאט את הקצב. ההתחלה הייתה קשה והתחושות היו שהחיים שלי קורים בלעדיי. התסכול היה אדיר עד שלמדתי שחילזון מעריך יותר את הדרך שלו מאשר רוכב אופניים שלא מכיר כל אבן וכל עשב. את התואר שלי הערכתי בצורה יוצאת דופן כי ירקתי דם לאורך כל השנים שלמדתי אותו, שהיו ארוכות יותר מהשנים המוגדרות מלכתחילה.
אביב עכשיו, הכל מסביב פורח, מהניסיון שלי כשהולכים לאט, הפרחים יפים יותר.
