אלמלא מגפת הקורונה, היה אמור להיפתח מחר (יום רביעי) ברחבי הארץ שבוע הספר ה-60. זה אחד החגים העממיים היפים והמיוחדים ביותר שיצרה התרבות הישראלית, עדות לאיכותה האינטלקטואלית כבר בימים הקשים של שנות המדינה הראשונות.
כמו הרבה דברים אחרים, גם הספר הפך במשך השנים יותר ויותר גם למוצר עסקי: רשתות הספרים הגדולות מפתות היום את קהל היעד יותר באמצעות מבצעי הנחה מאשר באמצעות הבטחה לספרי מופת. הן אפילו לא מהססות לכלול בחנויות, ובמבצעים, גם מוצרים אחרים מלבד ספרים.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
פרויקט מיוחד: האם לציונות הדתית יש "גדול דור"?
שמחה ונקמה: מכתבים מ"פלנטה אחרת" אחרי השחרור
ראשי יש"ע נפגשו עם נתניהו: "מצפים לריבונות בלי פגיעה"
ועדיין, יותר מששבוע הספר הוא חגם של מבקשי המבצעים וההנחות, הוא בעיקר חג של אוהבי הספרים עצמם. מבחינתם, העונג הגדול בביקור בירידים הגדולים אינו הגאווה בספרים שקנו ובאחוזי ההנחה המרשימים שקיבלו עליהם, וגם לא בחתימות הסופרים הפופולריים שהצליחו לקבל. העונג הגדול הוא עצם השיטוט בין עשרות הדוכנים ואלפי הספרים; תענוג השפע של אוצר הספרים העצום המופיע בעברית.
רבים מבני דורי, קל וחומר בני דורות מבוגרים יותר, עדיין מתענגים על עצם המגע עם דפי הספרים; תחושת שיטוט היד על האותיות או הכריכה, ובחינה של סוג הדף שעליו הודפס ספר מסוים. לצעירים יותר זה אמור להיראות כמו סטייה משונה, כזו שמאפיינת נוסטלגיה חסרת משמעות שאנשים הרגישו פעם כשהמכונית החליפה את הכרכרה. אבל האמת היא שבהתרגשות מדף הנייר יש יותר מאשר נוסטלגיה אנכרוניסטית.
הטענה הרווחת גורסת שיתרונו של ספר על אמצעי סיפור אחרים, כמו סרט או הצגה, הוא במקום שהוא משאיר לדמיון. הסרט והמחזה גם מקצרים לרוב את הסיפור, אבל בעיקר נותנים לו דמות. הדמויות מגולמות בידי שחקנים, וממילא קולם, חזותם, ואופן משחקם הם שקובעים מה יישאר במוחם של הצופים – בשעה שספר, שהוא אוסף של סימני דפוס, משאיר לקורא הרבה מקום לדמיון לגבי מראה הדמויות, קולן, אישיותן, וכדומה.
אני מרשה לעצמי לפקפק בהסבר הזה. אילו היה נכון, אנשים לא היו מתרגשים מהחזקה ודפדוף בספרי עיון, קל-וחומר בעיתונים, שמתארים, לפחות מתיימרים לתאר, את המציאות האותנטית ולא את הדמיון. מכאן שעיקר יתרונו של הספר, או העיתון, על אמצעי המדיה האחרים אינו במרחב שהוא משאיר לדמיון, אלא במידה מסוימת להיפך: דווקא בעובדה שהוא 'סגור'; יש לו התחלה, אמצע, וסוף, ואין אפשרות להתערב בו. העובדה הזו יכולה כמובן גם להיחשב כחסרון, אבל יתרונה הוא בכך שהמחזיק ביד טקסט כתוב מחזיק, כביכול, ב'בעלות' על המידע שהוא עתיד להיחשף אליו, בין אם מדובר במידע עובדתי או פרי הדמיון.
בשעה שאדם מאזין לתכנית רדיו הוא אינו יכול לקפוץ קדימה ולדעת מה יהיה בסופה. כך הדבר גם כשאדם רואה סרט בקולנוע. בכל רגע נתון הוא נחשף רק למידע ששוחרר אליו עד אותו רגע. האמצעים הדיגיטליים החדישים אמנם מאפשרים לנו להחזיק ב'בעלות' על תכניות הרדיו (פודקאסטים), וגם על סרטים ומחזות שלמים, אבל המידע עצמו אגור בתוך זכרון המחשב, כך שאיננו יכולים לחוש פיזית את הבעלות עליו. רק הספר, ובעצם כל טקסט מודפס, מאפשר לחוש את שכרון הבעלות על המידע שאליו ניחשף. עוד לא קראנו אפילו מילה אחת, אבל פוטנציאל העונג כבר נמצא כולו ברשותנו. אנחנו מחזיקים בו, ויכולים אפילו למשש אותו. ובני אדם, אפילו אינטלקטואלים, הם יצורים רכושניים שאוהבים 'בעלות' על הדברים היקרים להם.
ההנחה הרווחת גורסת שהטקסטים המודפסים עומדים להיעלם מן העולם, עם התפתחותו של העולם הדיגיטלי. אבל אני מרשה לעצמי לפקפק גם בכך. כמו שכל משרד יודע שעידן הפקס והמייל לא העביר מן העולם את הניירת המודפסת, כך גם לגבי טקסטים שנועדו להנאתנו.
היכולת לדפדף הלוך ושוב, לקרוא שוב פרק או פיסקה שמצאו חן בעינינו במיוחד, וכאמור גם עצם האפשרות ל'החזיק' פיזית במקור המידע, ישאירו לטקסט המודפס את מקומו גם בדורות הבאים. התחרות עם אמצעי מידע אחרים ודאי תקטין ממעמדו ומרמת הצריכה שלו. יתכן גם שהטקסטים העתידיים לא ייכתבו בהכרח על גבי נייר אלא על גבי המחשבים שלנו, שיהיו מספיק מפותחים כדי שניתן יהיה לקרוא בהם בנוחות גם ספרים שלמים. אבל הצורך 'למשש' את מקור הידע ישאיר לו מקום מסוים, אולי דווקא אחרי שגל ההתלהבות מאמצעי המדיה המשוכללים תפנה את מקומה לצרכים העתיקים יותר, אבל בהחלט חזקים, של הנפש. ממש כמו שהרכבת הוחלפה בשעתו על-ידי המכונית הפרטית, והיום יש רבים שרוצים לחזור לרכבות, משום שאינם יכולים לסבול את הפקקים שיוצרות אינסוף המכוניות הפרטיות.
