ויליאם ג'נינגס בראיין התמודד שלוש פעמים על נשיאות ארצות־הברית, ושלוש פעמים הפסיד. אחרי הפסדו האחרון ב־1908 אמר בראיין: "נזכרתי בסיפור על שיכור אחד, שזרקו אותו שלוש פעמים מאותו פאב. אחרי הפעם השלישית הוא קם, ניער את הבגדים ואמר: קלטתי את האנשים האלה. הם כנראה לא רוצים אותי שם".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "שגרת חירום מתמדת": כך נראו החיים במובלעת
– בטווח 400 ק"מ: היכולת הבליסטית של ישראל עולה שלב
– כנגד כל הסיכויים "עד כאן 2020" מביאה סאטירה משובחת
מפלגות הציונות הדתית נחלו שלושה כישלונות פוליטיים רצופים בשנה אחת. ברור שמשהו כאן לא עובד. הלקח הבסיסי הוא להיפטר מרסיסי המפלגות הפתטיים, ולהתאחד למפלגה אחת. אך גם זה לא מספיק. הישיבה באופוזיציה היא הזדמנות לחשוב האם בכלל נחוצה מפלגה ציונית־דתית, ואם כן – למה. לשם כך צריך לשאול מהי הציונות הדתית, וזו שאלה לא פשוטה.
כשאנחנו מדברים על הציונות הדתית, אנחנו מתייחסים לשלושה מעגלים נפרדים: זרם דתי, מגזר סוציולוגי ואידיאולוגיה לאומית. אלו שלושה מעגלים שחופפים רק באופן חלקי. תלמידי ישיבת "הר המור" ודאי שייכים לציונות הדתית כזרם דתי, אבל הולכים ומתרחקים מהמגזר הסוציולוגי. הילדים שלהם לא יפגשו את הילדים שלי בתנועת הנוער, בבית הספר, בישיבה או באולפנה. יש להם מוסדות שלהם, מהעריסה ועד לכולל. מצד שני, כולנו מכירים אנשים שמבחינה סוציולוגית הם סרוגים כמעט כמו קומונרית בשבת ארגון, בעוד כל ענייני האמונה והדת לא מעסיקים אותם כהוא זה.
ההשפעה של הציונות הדתית בחברה הישראלית קשורה בעיקר למעגל השלישי: האידיאולוגיה הלאומית. במובן המצומצם, הכוונה לתוכנית של הציונות הדתית בנוגע למדינה, למאבק על ארץ ישראל ועל הזהות היהודית במרחב הציבורי. יש בינינו כאלו שאוחזים בתוכנית אידיאולוגית נוקשה, ויש שמתרגמים אותה לשפה רכה יותר, לא של תוכניות אלא של ערכים. בשפה הדתית־לאומית, משמעותה של המדינה קשורה בהבטחה הא־לוהית לעם ישראל היושב בארצו, והשפה הזו הפכה רווחת מאוד ברשות הרבים הישראלית. נאומיו של נתניהו נשמעים לעיתים כאילו נכתבו בידי הרב דרוקמן. הוא מצטט את התנ"ך, את התלמוד ונדמה לי שאפילו את הרב קוק יותר מאשר את ז'בוטינסקי. למרבה הצער, הערכים הללו לא תמיד חורגים מן הנאומים אל המדיניות.
בשנת 2013 שאלו עורכי "מדד הדמוקרטיה" את נסקריהם האם הם מרגישים חלק מהציבור הציוני־דתי. לתדהמתם, 28 אחוזים ענו בחיוב. כיוון ששיעור הדתיים בישראל הוא בערך עשרה אחוזים, רוב המשיבים בחיוב היו מסורתיים או חילונים, וחלקם חרדים. רובם לא מכירים את התפילה לשלום המדינה, ואינם שייכים לציונות הדתית כזרם דתי. רובם גם לא יֵדעו לענות על השאלה באיזה שבט הם, ואינם קשורים לציונות הדתית כמגזר סוציולוגי. הם מזדהים עם המעגל הרחב של ערכי הציונות הדתית. זו הנקודה שבה הציונות הדתית באמת מצליחה היום לתקשר ולהשפיע, וזו גם ההצדקה היחידה למפלגה ציונית־דתית.
זרם דתי לא צריך מפלגה. אם החסידים והליטאים מצליחים לשבת במפלגה אחת, אחרי 250 שנים של פולמוס דתי, גם הדתיוּת שלנו לא צריכה מפלגה משלה. גם מגזר סוציולוגי לא צריך מפלגה. הוא יכול להסתדר כמו כולם. בצלאל סמוטריץ', שאני מעריך וגם מחבב, מצהיר מדי פעם שלמגזר הדתי־לאומי מגיע יותר, כי הוא מגזר אידיאליסטי. זו אמירה נוראה ומעוררת שנאה, שסמוטריץ' חייב להיגמל ממנה. לא שמעתי מעודי על אידיאליסט שבא לתבוע מאחרים יותר בשם אידיאליסטיותו.
לפוליטיקאים דתיים היה נוח בעבר שהתמיכות במוסדות החינוך של המגזר לא היו בבסיס התקציב: כך מנהלי המוסדות היו צריכים להתחנן אליהם מחדש בכל שנה. התלות הזו אינה בריאה. צריך לעגן את התמיכה הממשלתית במוסדות הציונות הדתית בנהלים ברורים ושקופים, שייתנו לנו מה שמגיע לכולם. אם אנחנו רוצים יותר – יותר שעות לימוד, יותר פעילויות חינוכיות – נשלם על כך מכיסינו. האמידים שבינינו צריכים גם לתרום הרבה יותר למוסדות שלנו, כך שגם אלו שאינם אמידים יוכלו ללמוד בהם. בשביל זה לא צריך מפלגה. נדמה לי שרוב הסרוגים לא מעוניינים במפלגת עסקנים מגזרית, אלא במפלגה שתבטא את ערכיהם.
במפה הפוליטית בישראל יש מקום למפלגה אחת, רק אחת, מימין לליכוד, והבייס שלה הוא הציונות הדתית. מפלגה כזו יכולה להתבסס על שותפות עמוקה עם מסורתיים רבים, כמו איילת שקד, שמערכת הערכים שלהם קרובה מאוד לערכי הציונות הדתית. מפלגה שזו תעודת הזהות שלה יכולה להצליח, ושנות האופוזיציה הן ההזדמנות לחשל מפלגה כזו. אחרי רצף הכישלונות, זו ההזדמנות האחרונה של מפלגת הציונות הדתית. כדי שלא יחמיצו אותה, הפוליטיקאים שלנו צריכים לזכור שרוב מצביעיהם אינם רוצים מפלגה למוסדות הציונות הדתית, אלא לערכי הציונות הדתית.
