"שהכול נהיה בדברו", היא ישבה אצלי ובירכה בקול, ואני נזכרתי בימים שהאמונה שלי הייתה חזקה יותר. בתקופות רבות, גם של טוב וגם של קושי, המשפט הזה הלך איתי. הכול נהיה בדברו, שחררי. תעשי את המקסימום, תאמיני ותני גם לו להתערב. "יש לך אישיוז באמונה", אמרה לי איזו נומרולוגית שהלכתי אליה כשהרגשתי שאני בפרשת דרכים. מי ידע שממש בקרוב לא תהיה פרשה ולא דרכים, אלא צייה של בטלה ועצירה מוחלטת. "מה זאת אומרת", שאלתי. "את והוא", היא הצביעה כלפי מעלה, "זה לא יציב ביניכם".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הגיע הזמן למנהיגות חינוכית חכמה ואחראית
– למרות התחזיות: הספרים המודפסים איתנו לנצח
– הגניבות בצאלים הפכו כר פורה להשפלת צה"ל
ומה אני אעשה שזה נכון? יש תקופות של קרבה יתרה ויש תקופות של ריחוק. פעם גם היו תקופות של כעסים, אבל שם אני כבר לא. מה קירב אותי אליו? קודם כול החיים. הדאגות. תפילות, תפילות, תפילות. וגם הודיה, הרגשה של השגחה נהדרת, שלוותה בתחושה של רצון להגיד תודה. ומה הכי קירב אותי אליו? לימוד. התקופה שהרגשתי בה הכי קרובה הייתה כשהלכתי פעם בשבוע לשמוע שיעור. לפני כמעט שלוש שנים, אחרי הלידה של זוהר, הפסקתי ללכת. לא היה לי זמן. בסדרי העדיפויות של החיים, לא מצאתי לזה מקום. אחר כך קניתי ספרים – שאולי בשבת ככה יגרמו לי לחשוב, ליהנות, להעמיק. "זקס זה מה שרץ היום", אמרה לי המוכרת. "הרב, אפילו הלורד", תיקנתי אותה. אז קניתי ספרים והם יושבים יפה־יפה בארון ומחכים לי שתגיע שבת ושאני אגיע אליהם.
הקורונה לא הוסיפה לי התקרבות. היו התפילות בבית, עם הילדים, שהיו נפלאות. אבל מרגע שאפשר היה לצאת ברחוב, נהניתי לי בכל זאת מדקות השקט הנדירות בין הטירוף של כניסת השבת לטירוף של כניסת המלאכים והשבים מבית הכנסת.
כבר חודשיים וחצי שאני אבודה. מרגישה שזה היה בזבוז הזמן הכי גדול בחיים שלי. ובאמת לא עצרתי לרגע ואמרתי לעצמי: "שהכול נהיה בדברו". אז היא הלכה, ושמתי לי ישי ריבו באוזניות, וניסיתי לבכות קצת מהשיר "כתר מלוכה". "ומה אתה רוצה שנבין מזה?" צללתי פנימה וכאילו שמעתי בראש: "הו, ברוכה הבאה באמת, עכשיו באים?"
אז החלטתי השנה שאני מכינה את עצמי לשבועות כמו שצריך. מה כבר יש לי לעשות עם החיים שלי, מי ישמע. ובין מתקפת המתכונים ובדיחות על גברים ששוב הביאו את סוג השמנת הלא נכון, ניסיתי להזכיר לעצמי את המילים "מתן תורה". התורה היא מתנה. ניסיתי להזכיר לעצמי כמה בטוב הייתי בתקופות שהרגשתי קרובה ומושגחת. באיזה ביטחון הייתי מגיעה לדברים וכמה הרגשתי נקייה. חסרת אינטרסים. קצת צניעות פנימית. ה"כוחי ועוצם ידי" הזה ממלא לא רק בגאווה, אלא גם באחריות מתישה.
החזרתיות של החגים אהובה עליי כל כך. התחושה הקבועה של "הנה ההזדמנות שלך ל…" בדיוק כמו הדיאטה של אחרי החגים. כל חג וסימניו וכל חג והבשורות שלו. אז אמרתי: יאללה, עופי על שבועות. התחלתי לקרוא במגילת רות ונכנסתי לאתר האהוב עליי לאחרונה, "זושא" (נו, זה הנטפליקס של הסיפורים החסידיים. פשוט גדול). אבל לא הצלחתי להתלהב. יש משהו בשיעורים הקבועים. יש משהו בהתמדה. להבדיל, ואולי לא, כמו עם ספורט. זה לא רק הכושר שנכנסים אליו, אלא גם היחלשות התירוצים. כי למי יש כוח לקום מוקדם כל כך בבוקר ולרוץ… אבל לאט־לאט זה הופך לשגרה. ההרגל הקבוע משנה גם את הראש.
אני חייבת לחזור ללמוד, חייבת. ואני רוצה. כי גם הנפש כבר זקוקה למטען. כי הפיד והסטורי לא באמת מזינים כלום ולא באמת מספרים שום סיפור. זה נחמד, לפעמים הרסני, לפעמים בונה. זו העבודה שלי, אני לא מזלזלת. אבל האם זה בנה בי כלים פנימיים שעזרו לי להתמודד עם התקופה האחרונה? האם זה נתן לי יכולת להכיל את תכונות הנפש הפחות משמחות שלי שהתחזקו בתקופה הזו? יש לי מתנה והיא נגישה כל כך. רק לקום ולצאת ולהתחיל לאמן את הנפש. לחפש לי מורה/ מאסטר/מנטור/רב/לורד (וכן, את כל אלה גם בלשון נקבה). כי יותר ממה שהמציאות התישה אותי, אני התשתי את עצמי. ואיזה כיף, בלי קשר לגיל, להבין שבעצם זו זכות להיות תלמיד וזה אושר ללמוד. נפלא לחפש תשובות באלפי שנים של חוכמה יהודית, ונפלא שלא באמת צריך ללכת רגלית עד הר סיני בשביל זה. פשוט לכתוב בווייז "תורה", ולהגיע ליעד.
