את מיטב שנות ילדותי העברתי בתחנונים להוריי שיביאו לי כלב, והם מצידם הודיעו שהכלב היחיד שיהיה לנו בבית יהנהן על הדשבורד. משבגרתי קיבלתי על עצמי להיות אמא זורמת, ואיך שילדיי עמדו על דעתם הבאתי כלב הביתה. הבנים, כדרכם, לא הודו לי. ומהרגע שקלטו שחובת הוצאתו לטיול חלה גם עליהם, הם בעיקר מפנטזים על מסירתו לאימוץ. אבל איה, הבת שלי, היא סיפור אחר. מגיל צעיר מאוד היא החלה לגלות עניין אמיתי בחיות, ואת הכלב שלנו היא אוהבת אהבת נפש. כך מצאנו את עצמנו עם ארנבת משירת שיער בחצר, אוגר חובב גלגלת בלילות וקופסת מחקר לזוחלים בימים. אפילו הקורונה לא הסיחה את דעתה מהעניין המוגזם שלה בפרוקי רגליים. בדיוק כשהתחלתי להשלים עם העובדה שיש הרבה יותר מדי חיות בבית, איה פגשה ילד מהגן עם תוכי על הכתף. מאותו הרגע היא לא הפסיקה לשגע אותי: אמא, אני רוצה תוכי, מתי תביאי תוכי. וכשהסתיימו ההגבלות ונפתחו העסקים, לא היה מנוס מלקחת אותה לגן השעשועים האהוב עליה: חנות החיות בקניון. שם, בתוך כלוב ענק, פטפטו להנאתם שלל תוכים מקטן ועד גדול. המוכר הוציא את אחד מהם מהכלוב והניח אותו על הכתף שלה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. היא הסתובבה איתו מאושרת וליטפה את זנבו בהנאה. "נו טוב, נכנעתי. כמה הוא עולה בכלל?" שאלתי את המוכר. "900 שקל", הוא ענה, "לא כולל האוכל".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ראשי יש"ע נפגשו עם נתניהו: "מצפים לריבונות בלי פגיעה"
– שידור חי: ישראל מחוברת – מופעי תרבות בדיגיטל
– חור בהשכלה: הסודות והשקרים של עולם האקדמיה
אחרי שאספתי את הלסת מהרצפה הצלחתי לענות: "900 שקל? בשביל ציפור?"
ואז לקחתי את הילדה והתעופפנו משם. העניין שלא לקחתי אותו בחשבון הוא איה. כשהיא הבינה שאני לא עומדת לקנות לה את התוכי היא פצחה בקונצרט יללות שהצליח לגבור אפילו על רעש המכונות בדוכן של rebar.
במשך דקות ארוכות הסתובבתי בקניון כשהיא נשרכת אחרי בבכי תמרורים. לא עזרו כל הסבריי ש־900 שקל זה קצת יקר עכשיו, ושאולי ננסה להשיג תוכי במצב טוב, יד שנייה מרופא או משהו. המוכר בחנות הצעצועים הבחין בנו והציע לה להיכנס ולבחור משהו קטן. היא שוטטה במסדרונות החנות, ולבסוף חזרה עם קפיץ צבעוני ועליו תג מחיר של עשרה שקלים. עיניה נצצו מאושר. ברגע אחד שכחה מהתוכי, כאילו לא היה. התבוננתי בה משוטטת ברחבי הקניון, מאושרת מהרכש החדש, ואז הכתה בי האמת הכואבת: הילדה שלי לא יודעת מה זה כסף. 900 שקלים שווים בעיניה לעשרה. היא לא מבינה כמה צריך לעבוד בשבילם, כי מעולם לא הסברתי לה.
פעם דיברתי על זה עם עוד כמה אמהות. הסכמנו שרובנו מנהלות היום דגם של "הורות מפצה", ולא מעוניינות שכסף יהיה עניין מרכזי בחיים של ילדינו. אולי כי בתור ילדות שמענו לא פעם את הורינו אומרים "אין לנו", או "זה לא שווה את הכסף", ורצינו לחסוך את זה מהם. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה מסתובבת במכולת עם שני שקלים ומנג'סת למוכר עם שאלות כדי להבין מה אפשר לקנות בכסף הזה. אבל אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי ילדים עושים את זה.
את התוצאות של הבריחה מהעיסוק בכסף אפשר להבין דרך הסיפור הלא ייאמן של פסטיבל Fyre. זה קרה בשנת 2016, כאשר שני יזמים צעירים וחסרי ניסיון פצחו בקמפיין שיווקי דרך אושיות אינסטגרם אמריקניות והודיעו על פסטיבל יוקרתי שעומד להיערך באי פרטי ופסטורלי. רק אחרי שנמכרו הכרטיסים במחירים מופקעים, הבינו המארגנים שנשארו להם ארבעה חודשים להפיק את האירוע היומרני הזה. התוצאה הייתה לא פחות מאסון קולוסאלי. אלפי אנשים הגיעו למתחם ומצאו את עצמם ישנים באוהלי חירום עם מזרנים ספוגים במים, השירותים לא תפקדו, האמנים ביטלו את הופעותיהם, והחוגגים מצאו את עצמם תקועים שעות ארוכות בשדה התעופה בלי אוכל ומים. היזמים הצעירים נותרו עם חובות עצומים, נרדפים על ידי נושיהם. הסרט התיעודי שמתאר את האירועים הוא מסמך מטריד שמציף את הבעיות הקשות של המילניאלס – התנהלות כלכלית תזזיתית, חוסר תכנון, יותר מדי דיבורים מלמעלה ופחות מדי מעשים – כל אלו הביאו לקטסטרופה של ממש.
פעם קראתי ריאיון עם פיליפ וייל, אחד מיועצי ניהול ההון הבכירים בארץ. הוא דיבר על חוסר המוחשיות של העבודה ("בעבר חקלאים הזיעו בשדה, היום הם מזיעים בהיי־טק") ועל קשר השתיקה שקיים במשפחות סביב נושא ההכנסות.
הילדים שלנו לא יודעים מה זה כסף, כי רוב הזמן הם פוגשים בעיקר כרטיסי אשראי. דווקא עכשיו, כשהעולם עובר טלטלה כלכלית בעקבות הקורונה, זו הזדמנות לדבר איתם על זה. שבו עם הילדים שלכם. הם צריכים לדעת פחות או יותר מהי רמת החיים שהם יכולים לאפשר לעצמם, מה המגבלות. הם צריכים להכיר מושגי יסוד בכלכלה מגיל צעיר. לו הייתי יכולה להכניס לתוכנית הלימודים מקצוע חובה אחד נוסף, הייתי בוחרת בחינוך פיננסי. אבל עד שזה יקרה – האחריות להכין את ילדינו לקטסטרופה הבאה מוטלת עלינו.
