זה סיפור שאף אחד לא זוכר, למי יש כוח לזכור סיפורים כאלה, אבל לפני שבע שנים וחצי, בעשרים וארבעה בינואר אלפיים ושלוש עשרה, התפרסמה כתבה של משה נוסבאום על ארבעה חיילי מג"ב שהתעללו בפלסטיני עם מוגבלות שכלית. זה קרה במחסום עג'יב, סמוך לגבעת זאב שמצפון לירושלים, שוטרי מג"ב הכניסו לתוך הג'יפ שלהם צעיר פלסטיני עב בשר, מיוזע ומוזר, שהסתובב בלי תעודת הזהות שלו, והתחילו להתעלל בו, וצילמו את הכול.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הגניבות בצאלים הפכו כר פורה להשפלת צה"ל
– גל שני בפתח: בארה"ב מודאגים, בדרום אמריקה משחררים
– לא רק יקר: ריבוי משרדי הממשלה יפגע גם בשירות לאזרח
אני זוכר את הסרטון הזה, כמו שזוכרים טראומה. אני זוכר אותו על הבשר. כשצפיתי בו בפעם הראשונה ירדו לי דמעות. אחד המג"בניקים בסרטון שאל את הנער, מה התעודת זהות שלך, ואז הצמיד לו את הכלב לרגל ואמר, הוא ינשוך אותך, מה התעודת זהות, והפלסטיני ההמום לא ענה, ולא אמר כלום, והמג"בניק המשיך ואמר, אני אגיד לו שינשוך אותך, והפלסטיני אמר, לא יודע, זה מוסטפא זה, והמג"בניק צעק, שו מוסטפא, ג'יב, והפלסטיני זעק, אין לי, והתחיל לבכות, בכי מוזר, כמו שאנשים עם מוגבלות שכלית בוכים, והמג"בניק צעק שוב, ג'יב, פעמיים, והפלסטיני צעק, אהההאההה, ואחד המג"בניקים אמר, איזה מצחיק זה שהוא עושה אההאההאהה, והפלסטיני בכה בקול רם שאין לו תעודת זהות, והמג"בניק צעק שוב, הוא ינשוך אותך, ואחר כך מג"בניק אחר, אסרטיבי יותר, נכנס לתמונה ואמר, איפה התעודת זהות, אתה לא רוצה להביא תעודת זהות, והפלסטיני המשיך לצעוק, אז המג"בניק האסרטיבי יותר שפך עליו מים, ככה משום מקום, והפלסטיני נבהל מהמים והמשיך לבכות, והמג"בניק צעק, איפה התעודת זהות, הא, ומג"בניק אחר אמר, אוסקוט אוסקוט, והערבי פלט משהו מהפה, מרוב בהלה, והמג"בניק האסרטיבי צעק אליו, מה אתה יורק בג'יפ, מה אתה מפגר, והוא שפך עליו עוד מים מאיזה בקבוק, ושאל בערבית, איפה התעודת זהות הא, והערבי המשיך לבכות ואמר, בערבית, אין לי תעודת זהות, לא לקחתי אותה.
וככה זה נמשך, שניות ארוכות ארוכות, והערבי, שהיה מוצף במים, בכה ורייר על עצמו וייבב כמו תינוק בקול נמוך וארוך ומוזר, ואחד המג"בניקים צרח עליו והערבי ייבב וייבב, ואחד המג"בניקים אמר לו, תגיד לי, מה עושים איתך היום, אתה רוצה כלא, מעצר, הא, מה אתה רוצה, והפלסטיני בכה וייבב ומלמל דברים, והמג"בניקים שפכו עליו עוד מים וצחקו.
שבע שנים עברו. אני זוכר שכשצפיתי בסרטון הזה הרגשתי שהלב שלי נחלש. אני לא בנאדם חזק במיוחד, החיים הללו גם ככה צפופים מדי עבורי, וכשאני נתקל בסרטונים כאלה, בכתבות כאלה, ב"חשיפות" כאלה, אני לא מצליח לא לצפות בהן, ובו בזמן, לא מסוגל לשאת אותן. הן גורמות לי לאבד את שיווי המשקל, את האחיזה במציאות, ואת קצב פעימות הלב.
* * *
אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל בשבת שעברה, איאד אל־חלאק, פלסטיני בעל צרכים מיוחדים, שהיה בדרכו למוסד שבו הוא מטופל בעיר העתיקה בירושלים, נורה למוות על ידי חיילי מג"ב. הוא לא היה חמוש, לא היווה איום על הסביבה, ומעולם לא הסתבך בבעיות עם רשויות החוק. אל־חלאק היה אוטיסט בן שלושים ושתיים, עם מאה אחוז נכות, הוא לא יכול היה לפגוע בזבוב, ובכל זאת, שני שוטרים ירו בו שמונה כדורים בתוך חדר האשפה שאליו הוא נמלט.
זה סיפור שחור ועקום, זה לא סיפור שזוכרים בדרך כלל, למי יש כוח לזכור סיפורים כאלה. במוצ"ש, בלילה, מאוחר, ראיתי סרטון עם אמא של איאד, היא דיברה בקול שבור, והיד שלה רעדה. היא סיפרה שהילד שלה היה ילד פיקח, ירא שמיים, אדם טהור ושקוף, רגיש מאוד, ילד מנומס, יוצא דופן, הוא היה ממש מלאך, היה לי מלאך בבית, ככה היא אמרה.
אמרתי לבן שלי, היא אמרה בסרטון, חמודי, אם הצבא קורא לך, תוציא את תעודת הזהות, תוציא גם את המסמכים שהמוסד שלך הביא לך, שתי תעודות, אחת רפואית ואחת בגלל הקורונה, ותביא להם, אל תפחד מהצבא, הם לא יפגעו בך. ככה היא אמרה לו, ובכל זאת, הצבא פגע בו. על פי הדיווחים, נבדק חשד שאחד השוטרים המשיך לירות בו, גם אחרי שהמפקד ביקש ממנו לחדול. ככה הוא מת. אוי הלב שלי כואב. משטרה שיודעת לנטרל חרדי אחד עם סכין בתוך מצעד גאווה בלי לפגוע בו לרעה, לא מצליחה לשמור על טוהר הנשק כשעומד מולה פלסטיני אוטיסט לא חמוש. היד קלה על ההדק, אבל רק כשהיא בכיוון הנכון.
* * *
שבע שנים עברו מאז היום ההוא ועד השבת שעברה, ועדיין, הסיפור הוא אותו סיפור. זה סיפור שנוח לא לקרוא עליו, זה סיפור שעדיף לא לשמוע עליו, החיים נקיים ופשוטים יותר כשמדחיקים את הדיווחים הללו, כששומרים אותם עמוק עמוק במרתפי התודעה. מה יקרה לנו אם נקשיב להם, מה יקרה לנו אם נתעמק בהם, מה נחשוב על הילדים המתוקים שלנו, שנשלחים להגן עלינו, מה נחשוב על המדינה שלנו שאנחנו כל כך אוהבים, מה נחשוב על עצמנו, השם ישמור, השם ישמור, הרי רק על עצמנו אנחנו חושבים.
