החברה הישראלית לא באמת משוסעת כמו שמספרים לנו

החברה הישראלית לא רק משוסעת, אלא גם סובלת ממשבר חברתי וכשל מוסרי. איך אנחנו יודעים? כי שופטי ישראל מספרים לנו. בנימוקי פסק הדין שדחה את העתירות נגד הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו, הפליגו השופטים בתיאור דעתם על החברה הישראלית. כבר בפתיחה כתב השופט־הסוציולוג יצחק עמית כי תוצאות הבחירות "משקפות את השסעים לאורכה ולרוחבה של החברה הישראלית".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בגלל ביקורת: יאיר גולן הסיר את המילה "יהודי" מהסמליל שלו
– לחיות יחד: מסע בין שסעים בחברה הישראלית
– "צבא מאחה קרעי שבטים" – אתגר השירות הצבאי

אמנם, תורת ה"שסעים" רווחת מאוד בארצנו. כבר בלימודי האזרחות ישנן התלמיד כי "החברה הישראלית מרובת שסעים": לאומי, דתי, מעמדי, אידאולוגי־פוליטי ועדתי. "שסעים", מוסיף הנער ללמוד, הם "קווי גבול חברתיים, החוצים את החברה ומחלקים אותה למחנות". בין השסעים "מתקיים מתח", שלעיתים מתפרץ באלימות. השסעים המסוכנים הללו "מאפיינים את החברה הישראלית".

את טענת "השסעים החברתיים" מקדמת בשנים האחרונות תורה דומה: "השבטים". בנאום ב־2015, שבו הציג הנשיא ריבלין את רעיון ה"שבטים", הוא דיבר על "הבורות ההדדית והיעדר השפה המשותפת" בין ה"שבטים" בישראל, ש"רק מגבירים את המתח, הפחד, העוינות והתחרות ביניהם". "אני מזהה איום ממשי", סיכם.

אם כן, הרעיון של "שסעים חברתיים" איננו תמים. הוא בא להזהיר אותנו מרוע האורב בשורש הווייתנו הישראלית, ה"משוסעת" וה"שבטית". ישראל היא חבית חומר נפץ. אנחנו לא מסתדרים, מסוכסכים וקרועים, על סף אלימות. זהירות, סכנה.

מי שמריח כאן ניחוחות של "זיהוי תהליכים", לא רחוק מהאמת. כשיאיר גולן היה לקראת סיום תפקידו כסגן הרמטכ"ל, הוא נאם בארה"ב על "ארבעת השבטים" בישראל. "ישראל ככור היתוך", בישר לקהל האמריקני, "אינה רלוונטית יותר. הנשיא ריבלין זיהה שיש לנו ארבעה שבטים עיקריים… זה אתגר עצום". שנה לפני כן, כזכור, נאם גולן ביום השואה על "זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט אז, לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה… בקרבנו".

אכן, יש מתאם בין מזהי השסעים הקודרים למזהי התהליכים המאיימים. גם שופטינו מתייחסים להידרדרותה המוסרית של החברה הישראלית. אחרי פתיח ה"שסעים" מספר השופט עמית כי "בימים של פעם, השאלה שאנו נאלצים לדון בה מן הסתם לא הייתה מגיעה לפתחנו… אך נורמות ציבוריות ותרבות פוליטית של פעם, אינן כשל ימינו. צא ולמד על עומק השינוי שעבר על החברה הישראלית".

אין בישראל "פחד" או "איום ממשי" בין בעלי דעות שונות. "מזהי התהליכים" מהדהדים תעמולה ריקה. ה"שסעים" שמוצגים כאמת יצוקה  הולכים ונעלמים

על אותו שינוי עמוק הרחיב השופט מזוז, שהפליא את מכותיו בחברה הישראלית: "המציאות בה נאשם בפלילים בעבירות חמורות מתחום טוהר המידות מקים ממשלה ועומד בראשה… משקפת משבר חברתי וכשל מוסרי". השופטות ברק־ארז וברון הוסיפו כי "הקמת ממשלה בידי מי שתלוי ועומד נגדו כתב אישום חמור אינה מתיישבת עם עקרונות יסוד של הדמוקרטיה הישראלית". תהליכים קשים ואנטי־דמוקרטיים עוברים עלינו.

נוסטלגיה מתעתעת

יש רק בעיה אחת: הטענות הללו הן תעמולה טהורה. "שסע חברתי" הוא מושג עמום לגמרי, פוליטי בתכלית. בכל חברה, כולל הישראלית, יש אי־הסכמות. עובדה טריוויאלית זו איננה עדות ל"שסעים חברתיים". השאלה המכריעה בעניין היא כיצד אנו מנהלים את הוויכוחים בינינו: האם החברה הישראלית אלימה, או שאנו מצליחים לנהל את המחלוקות בדרכים מוסכמות?

ובכן, בכך הדמוקרטיה הישראלית מצליחה ומשגשגת. יש בישראל מעט מאוד אלימות פוליטית; אפשר להשוות את המצב בישראל למהומות שפורצות בשנים האחרונות ברחבי העולם המערבי, כולל עכשיו בארה"ב. בישראל אין תופעות דומות ואפילו לא קרובות. אנחנו מתַעלים את הוויכוחים לקלפי, מכבדים זה את זה ושומרים על מרחב ציבורי בטוח בהצלחה גדולה יותר ממדינות מערביות מובילות אחרות.

גם רעיון "השבטים" לא מחזיק מים. אין בישראל "שבטים", מושג שממילא אינו רלוונטי למציאות המודרנית. בקרב היהודים יש רק שני "מגזרים", כלומר, קבוצות מיעוט שרוצות להיבדל מקהילת הרוב: החרדים והדתיים־לאומיים. אבל גם פה, העובדות סותרות את התיאוריה המשוסעת. החרדים, שמספרם אכן עולה באופן משמעותי, מקבלים את מדינת ישראל וציוניים יותר מאי־פעם. והמגזר הדתי־לאומי ממילא חצוי ביחס להיבדלותו, שהרי הוא ציוני ולאומי; אולי לכן הוא מתקשה בפועל להתבדל במספרים גדלים.

במציאות הישראלית אין באמת "פחד" או "איום ממשי" בין בעלי דעות ואורחות חיים שונים. "מזהי התהליכים" מהדהדים בבורות תעמולה ריקה. ועוד, גם ה"שסעים" האחרים שמוצגים כאמת יצוקה, ה"עדתי" ה"מעמדי", וה"פוליטי", הולכים ונעלמים. המחקרים הדמוגרפיים מראים שהעדתיות מתאדה בדורות הצעירים. ישראל הפכה למדינת שפע עם מוביליות כלכלית גבוהה, וכך ה"שסע" המעמדי קורס. גם הפוליטיקה שלנו ממורכזת, מגוונת ומייצגת הרבה יותר, במיוחד ביחס לתקופות שחלק משופטי בג"ץ עורגים להן בנוסטלגיה, שבהן הוחרמו ודוכאו מי שלא הזדהו עם מפלגת השלטון משמאל.

הדברים נכונים גם ליחס ל"הידרדרותנו" המוסרית. ישראל פתוחה וחופשית יותר היום. יש לאזרחיה הרבה יותר זכויות וחירויות מבעבר. בכלל, זיהוי של ויכוח ומגוון של דעות ואורחות חיים כבעיה, משקף הלך רוח מטריד מאוד. חברה שבה כולם דומים היא יצור דיקטטורי, ממשטר ומדכא, הסותר את חופש הבחירה וחירות המחשבה.

אז מדוע האליטות מטיפות לנו ממרומי מגדלי השן? קשה להימלט מהתחושה שמבחינתן ההידרדרות כרוכה בעלייתו של הימין. אנשים מצביעים למי שאינם חושבים כמונו, איזה אסון. כדי להינצל מהתהום המוסרית, השבטית והמסוכנת הזאת, חייבים להצביע "נאור".

בפועל, התזות השליליות על ישראל מנותקות מהמציאות. החברה הישראלית, גם נוכח אתגרים קשים, הוכיחה דווקא את חוסנה ואחדותה. אמנם נכון שהתורות הללו, שנולדו בשמאל, משרתות גם חלק מהפוליטיקה בימין, אבל בניגוד לתעמולה, בישראל יש חברה מגוונת אך מאוחדת, ציונית ומוסרית, ולא פחות חשוב: מאושרת.

אכן, מדד נוסף שהפך למאפיין קבוע של ישראל בבחינות בינלאומיות הוא שתושבי ישראל הם מהמאושרים בעולם. האם זו החוויה שאמורה לאפיין מציאות של "הידרדרות", "משבר חברתי", "שסעים" ו"שבטים" המאיימים זה על זה? ודאי שלא. אבל אל תפריעו לתיאוריה עם עובדות.

לישראל אתגרים רבים, אבל הם בעיקר ברמה המדינתית המוסדית, שבה אנו סובלים מבעיות קשות. ברמה החברתית, כשמסתכלים על ישראל במבט־על השוואתי ומפוכח, מדובר בסיפור היסטורי של אחדות וערבות הדדית, שמנצחות וגוברות על כל הניסיונות הפוליטיים לזרוע בינינו פירוד.