התבלבלנו לרגע. פתאום הגיעה המעצמה הגדולה בעולם, זו שכרגע סוערת במגפת קורונה ובמהומות רחוב פראיות, והציעה לנו הכרה בריבונותנו בארץ אבותינו. זו לא הריבונות שאליה פיללנו במאת האחוזים, ודאי לא עם המקלות שהיא מביאה בצידה, אבל זה שינוי מגמה היסטורי וצעד בכיוון הנכון. אולי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ירדן מאותתת: אנחנו כאן ואנחנו חלק מהמשוואה
– יו"ר מועצת יש"ע לא חוזר בו מאמירתו נגד טראמפ
– זעם בירושלים: רחובות מרכזיים ייסגרו לטובת בעלי העסקים
בואו נודה על האמת: המפה המסתמנת לא מחליקה בגרון. בלשכת ראש הממשלה טוענים בתוקף שהמפות עדיין לא משורטטות, אבל כבר מהמפה הקונספטואלית שהציגו האמריקנים בעת הצגת התוכנית, וגם מעקרונות התוכנית עצמה, אפשר להבין לאן נושבת הרוח. הכבישים הקטועים, המובלעות, השטחים הצבועים בצבע המדינה הפלסטינית. זה לא עובר בגרון. בסוף, מאחורי הקווים במפה, מדובר בחיים של אנשים. זו הדרך מקריית־ארבע לעיר הגדולה ירושלים, זו הגבעה של אברי רן באיתמר, זו הקהילה המתפתחת במבוא־דותן.
בראשם של המנוסים בדבר רץ תרחיש נצרים. הכביש שהיה בשליטה ישראלית והמובלעת הישראלית הקטנה בלב השטח שממנו נסוגונו באוסלו, יישוב מוקף בהמון ערבי, כביש שהוא מסדרון ממוגן, שיירות ושריוניות מובילות ילדים לבית הספר בבוקר, פיגועי ירי בלתי פוסקים. זה התרחיש שממנו חוששים מנהיגי המתיישבים, ובצדק רב. תרחיש נצרים לא טוב לאף אחד. לא להתיישבות, לא לצבא וגם לא למדינת ישראל. בתוכנית טראמפ יש פוטנציאל להרבה נצרים. אלון־מורה, איתמר, הר־ברכה, עטרת, מבוא־דותן, כרמי־צור, אדורה, נגוהות ועוד. זה תרחיש בלהות.
הטעות הגדולה של ראש הממשלה נתניהו וצוותו היא שהם לא עירבו את נציגי ההתיישבות בעיצוב המפה. הרי בסוף, המתיישבים הם אלה שאמורים לרצות בריבונות הזאת יותר מכולם. השמאל הישראלי והאמריקני יתקוף את התוכנית ואת הריבונות, אירופה תגנה ותאיים, וכך גם האו"ם וירדן. מי שאמור למחוא כפיים ולחבק את הריבונות הזאת הוא הימין הישראלי והאמריקני. אבל זה לא מה שקורה. אם גם הימין וגם השמאל לא רוצים בריבונות, אז למה שזה יקרה? וכרגע, ההתיישבות לא מחבקת, ובצדק. המפה עושה שחור בעיניים וכך גם סעיפים לא מעטים במתווה עצמו. מדוע נתניהו לא מכניס את זמביש לעומק בניית המפה? שועל הקרבות הוותיק הזה, אידאולוג ופרגמטיסט ודיסקרטי, הוא אדם שגם ראש הממשלה וגם ההתיישבות יכולים לסמוך עליו. אם לא – הרושם שמתקבל הוא שמוכרים אותנו, והופכים 19 יישובים לנצרים, ועל זה ראוי להילחם.
המשחק עדין ומורכב. מצד אחד, אנו שואפים לריבונות בכל מאודנו. מצד שני, אל לנו להפקיר יישובים במסדרונות צרים תחת איום ערבי, אסור להסכים להקפאת בנייה וחיים ביישובים ואבוי אם נפקיר את שאר שטח C. תוסיפו למורכבות הזאת את סד הזמנים הדחוק של בחירות בעוד פחות מחצי שנה מעבר לים, ואת המציאות הכאוטית הנוכחית באמריקה. אם נתעורר לנשיא דמוקרטי בבית הלבן בנובמבר, ריבונות תהיה הדבר האחרון שיעניין אותנו. אנחנו עלולים לחזור אחורה לימי אובמה. לא נצטרך להתחבט בריבונות אלא להילחם בפינוי, וזה עוד לפני שדיברנו על הבית שלנו, שבו אמור להתחלף ראש ממשלה בעוד שנה וחצי.
ולכן, צריך לדחוף לריבונות בהדרגה: בקעת הירדן וירושלים רבתי תחילה ומיד, ב־1 ביולי. על השאר נדבר אחר כך, כי זה דורש זמן ופניות, זה דורש התעמקות ודקדוק, הצלבה של מפות ומנעד רחב של שיקולים. אם בסוף נישאר ללא ריבונות בכלל, זו לא תהיה אשמת המתנחלים, אף שכך ינסו לצייר זאת. נתניהו יודע שההיסטוריה נרשמת בפרטים הגדולים, לא בחילופי האשמות. ולכן, ריבונות על בקעת הירדן וירושלים רבתי, היכן שאפשר ולא מסובך, היא צו השעה.
עוד לא מאוחר
הרשו לי להעלות עוד הצעה. האירוע המדיני והאזרחי ביהודה ושומרון דורש טיפול נפרד משאר הסוגיות. כך זה היה תמיד, ולאור התהליך המתרקם – קל וחומר. לראש הממשלה יש על הראש כרגע (ותמיד בעצם) אין־ספור סוגיות חשובות, סוגיות מאקרו של מדיניות חוץ ופנים, ניהול מדינה, ולצערנו גם ניהול הליך משפטי. לשר הביטחון החדש יש מגוון סוגיות ביטחוניות דחופות לנהל, תקצר היריעה מלספר, בנוסף לבניית עתידו כראש ממשלה חליפי.
במתווה טראמפ יש טענה שהשטח יישאר בשליטת ישראל. לצערנו או לשמחתנו, המציאות חזקה יותר מהצהרות וממסמכים חתומים, והמציאות בשנים האחרונות מוכיחה את אוזלת ידה של ישראל מול הבנייה הפלסטינית הפרועה. ישראל פשוט לא רוצה להתמודד עם זה. הרי גם אם האמריקנים ונתניהו מבטיחים "הקפאה לשני הצדדים בשטחי C", העבר הוכיח שהקפאה היא רק לצד אחד. לישראל. עד שישראל לא תגדיר ותסמן את האירוע הזה כאסטרטגי, זה לא ייעצר.
הטעות הגדולה של ראש הממשלה נתניהו וצוותו היא שהם לא עירבו את נציגי ההתיישבות בעיצוב המפה. הרי בסוף המתיישבים הם אלה שאמורים לרצות בריבונות הזאת יותר מכולם
ברשות הפלסטינית יש משרד ממשלתי מיוחד לענייני שטחי C. בעשור האחרון, לפי מעקב תנועת 'רגבים', הם בנו כ־30 אלף מבנים בלתי חוקיים בשטחי C, באזורים משמעותיים של המפה, וזה בלי להזכיר בכלל את החקלאות האסטרטגית שהם פורסים על אלפי דונמים. הרשות הפלסטינית זיהתה כבר מזמן את הפוטנציאל הנפיץ והאסטרטגי של מרחבי שטח C, בעוד אצלנו ישנים על האף. אולי עכשיו, כשתוכנית המאה דופקת בדלת, נתעורר?
בעבודה נכונה אפשר להחזיר לחיקנו את המרחבים, עוד לא מאוחר מדי. אפשר לנהל נכון וחכם את תוכנית המאה, גם בחדרי המשא ומתן וגם בשטח. צריך רק לרצות, ולהעניק לעניין את תשומת הלב הראויה והנכונה. נתניהו רמז לא פעם שהוא רוצה לראות את ימינה בממשלה ובקואליציה. אולי אמר זאת מן השפה ולחוץ, ואולי רק כי הוא לא רוצה אופוזיציה מימין; בכל מקרה, יהיה חכם להכניס את ימינה לממשלה, בכובע האחריות לפיקוח אזרחי ומדיני על תוכנית המאה. אם נתניהו הכניס את ציפי לבני בשנת 2013 להיות שרת המשפטים ואחראית למשא ומתן עם הפלסטינים, קטן עליו בנט, שקד או סמוטריץ'.
בלי עבודה נכונה, ההזדמנות ההיסטורית שעומדת לפתחנו לרגע קט, עלולה להפוך לטעות היסטורית מתגלגלת.
