את הסיפור המורכב והמסובך של סיפוח הבקעה והיישובים ביהודה שומרון אפשר לסכם בקצרה: ראש הממשלה נתניהו אומר לאמריקנים 'תנו לי עכשיו את 30 אחוזי הריבונות שמגיעים לי על פי תוכנית המאה של טראמפ. הפלסטינים בסוף יקבלו את 70 האחוזים שמובטחים להם בתוכנית. תאמינו לי'. במקביל, כמעט באותה נשימה, נתניהו אומר לראשי מועצת יש"ע: 'בואו ניקח את 30 האחוזים שנותנים לנו עכשיו. הפלסטינים? הם לא יבואו לעולם, תסמכו עליי'. באנגלית קוראים לזה "מדבר משני צידי הפה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בלוד מנסים להנמיך את המואזין, המוסלמים: זו מלחמת דת
– למה שהערוצים לא יפרסמו מקבצים של הטעויות ששידרו?
– "לא ייתכן שהמשטרה תהווה איום על הציבור השחור"
ראש הממשלה אומר לעצמו כך: הפלסטינים בכל מקרה יישארו מחוץ לתחום הריבונות, וזה מאוד מתאים לי. מעולם לא רציתי לספח אותם אליי. אני לא רוצה ולא יכול לשלוט ב־2.5 מיליון פלסטינים. אני לא רוצה לחזור לשכם ולקלקיליה ולהקים שם משרדי ממשלה. הרי כבר ב־1988 הצעתי להקים בעזה דומיניון פלסטיני עצמאי. אם הפלסטינים לא יקבלו את תוכנית המאה, הם יישארו בתחומי הרשות, בדיוק כמו היום. סטטוס קוו. אם הם כן יקבלו – לא תהיה להם מדינה פלסטינית אלא ריבונות מוגבלת ומותנית ברצון הטוב שלנו. בכל מקרה לא נשלוט בהם. Win Win Situation.
הבעיה של נתניהו היא שהאמריקנים לא רוצים לוותר על המדינה הפלסטינית, והמתנחלים לא רוצים לקבל מדינה כזו בשום מצב. הנשיא טראמפ בנה את עסקת המאה על מהלך דו־צדדי ישראלי־פלסטיני ורב־צדדי ערבי נרחב. חודשים ושבועות רבים עבדו אנשיו על "התוכנית ההיסטורית" והרימו אותה לשמיים. אם יש כאן רק סיפוח ישראלי על הבקעה וההתנחלויות, התוכנית נכשלה.
האמריקנים חשובים לנתניהו קצת יותר מהמתנחלים. הוא יודע שבלי הסכמה מינימלית שלהם שום דבר לא יזוז. נתניהו הרי רצה להחיל את הריבונות על היישובים בישיבת הממשלה ב־4 בפברואר, שבוע אחרי השקת התוכנית בוושינגטון – אבל ג'ארד קושנר בלם אותו. בפגישה עם ראשי מועצת יש"ע ביום שלישי האחרון רמז נתניהו שיש נסיגה אמריקנית, לפחות מול ההתלהבות שנרשמה בינואר בבית הלבן. "יש להם עניינים אחרים על הראש", הוא אמר. האם ביקש להאיץ במתנחלים לחטוף עכשיו את מה שיש, לפני שיפסידו את הכול?
האמריקנים באמת עסוקים בעניינים היסטוריים משל עצמם. הנשיא טראמפ עומד בפני בחירות על רקע מגפה שנספו בה יותר ממאה אלף בני אדם, ומהומות שכמוהן לא ידעה ארה"ב מאז מלחמת וייטנאם. ברגע זה משתמש טראמפ במהומות כדי להדחיק את המגפה, וגם לצבור אהדה. טראמפ לא מזכיר במיוחד את הרצח הנורא של ג'ורג' פלויד במינסוטה, אבל מגייס את הצבא ואת המשמר הלאומי ברעש גדול למלחמה ב"טרוריסטים". המסר ברור. אם תבחרו בג'ו ביידן הדמוקרטי – זה מה שתקבלו, תוהו ובוהו.
בקיצור, תוכנית המאה היא לא בראש. הצרות מבית מגבירות את ההיסוסים בממשל. הבית הלבן מתלבט עכשיו. הדרג המקצועי במשרדי החוץ וההגנה ובמועצה לביטחון לאומי מתנגד יותר. הדרג הפוליטי סביב טראמפ תומך יותר ביישום התוכנית. הנושא האיראני חשוב מאוד במערכת השיקולים. האמריקנים לא רוצים לראות כאן תבערה גדולה ואלימה, אינתיפאדה פלסטינית, זעם ירדני ונרגנות מצרית, שיחבלו בקואליציה של המדינות הערביות המתונות שהם בונים בשקדנות מול איראן.
העמדה של כחול לבן ערמומית משהו. הם התחייבו להחיל ריבונות על בקעת הירדן, אבל לא רוצים לספח את ההתנחלויות
נוצר כאן בעצם משחק הפוך. במשך עשר שנים מדבר ראש הממשלה עם האמריקנים על איראן, והם עונים לו בפלסטינים. היום נתניהו מדבר על הפלסטינים, והם עונים לו ב'איראן, איראן'.
לפני שבועיים היה כאן מייק פומפאו. מזכיר המדינה לקח מטוס והגיע באמצע משבר הקורונה לביקור בזק של כמה שעות. הוא נפגש עם נתניהו וגם עם ראשי כחול לבן, גנץ ואשכנזי, שרי הביטחון והחוץ. העמדה של כחול לבן ערמומית משהו. הם התחייבו להחיל ריבונות על בקעת הירדן, אבל לא רוצים לספח את ההתנחלויות. בהסכם הקואליציוני תקע נתניהו את סעיף 29 המפורסם, שלא מעניק לכחול לבן מרווח נשימה ויכולת התנגדות. לנתניהו יש גם רוב בממשלה ובכנסת לסיפוח.
מה עושים? בכחול לבן בונים על האמריקנים. נתניהו מדבר איתם על יתרונות הסיפוח. גנץ ואשכנזי מדברים על החסרונות במהלכים חד־צדדיים. גם כאן המשחק כפול. גנץ מדבר עם הרמטכ"ל כוכבי ודורך את המערכת לקראת יולי הקרוב, אבל היה שמח לראות את פומפאו עוצר את כל העסק, או לפחות מרכך את הירדנים, האירופים ואת בית הדין הבינלאומי בהאג.
בין שני ענקים
בפגישה שקיימו ראשי מועצת יש"ע עם נתניהו ביום שלישי הם שלפו את המפה הקונספטואלית שצמודה לתוכנית המאה אחרי שהגדילו את קנה המידה, והניחו אותה על השולחן. נתניהו לא אהב את זה ולא רצה כל כך לדון על ההתנחלויות המבודדות ועל החיתוכים בכביש הבקעה. "יש מפה, אבל היא עוד לא סגורה", הוא התחמק. הוויכוח חזר לנקודת ההתחלה. האם לקחת את מה שיש ולהסתכן במדינה פלסטינית, או לדחות את הכול ולהעדיף כבר את המצב הנוכחי?
נתניהו מנסה לשכנע את המתנחלים שאסור לפספס את ההזדמנות ההיסטורית. "זו לא הזדמנות היסטורית, זו קטסטרופה היסטורית", אומר הפובליציסט בעז העצני, שחושש מהשתוללות פלסטינית בשטח וייבוש ההתנחלויות המבודדות. אני בא מהשמאל ולא רוצה להניח את הראש בין שני ענקים בימין. מבחינתי ההתנחלויות ברובן הגדול הן אסון לאומי שרק מקרב אותנו לחיסול הפרויקט הציוני, וירושלים היא דוגמה דו־לאומית מוחשית למה שעלול לקרות כאן. אני מרבה לכתוב על כך בעמודים אלה.
אבל בוויכוח בין נתניהו וראשי מועצת יש"ע אני חושב שראש הממשלה צודק. הוא קונה 30 אחוזי ריבונות ומשלם בצ'ק מזויף למדינה הפלסטינית, שתקום רק בעוד שנים, ורק אם הפלסטינים יכירו בישראל מדינה יהודית, בריבונות ישראלית על ירושלים, יוותרו על זכות השיבה ויפרזו את רצועת עזה. זה הרי לא יקרה, אבל המחשבה על ויתור בחבלי מורשת פוסלת כל אפשרות לכל עסקה מדינית, גם הידידותית ביותר. זה משתלב כבר בציווי דתי וכאן אין פשרות.
איך כל זה ייגמר? ראשית, זה לא יתחיל וברור שלא ייגמר ב־1 ביולי. העסק הרבה יותר מסובך ממה שנראה, וצריך לרבע את המעגל. שנית, האמריקנים מחשיבים מאוד קונצנזוס ישראלי. אולי בסופו של דבר נתניהו ושותפיו מכחול לבן בממשלה יחילו ריבונות על הבקעה ועל מעלה־אדומים, ויקראו לזה פעימה ראשונה.
