רק לפני חודשים אחדים, בשלהי ינואר 2020, צפה מחנה הימין בהצהרת טראמפ על עסקת המאה, ולחש לעצמו: "ימות המשיח". נשיא ארה"ב היושב על אותו כיסא רם שעליו ישבו חובבי אוסלו – ביל קלינטון וברק אובמה – תומך בסיפוח שטחי יהודה ושומרון למדינת ישראל הריבונית. וזה לא נגמר בזה. הצהרת טראמפ הבהירה שלא מדובר במשא ומתן פוליטי המלווה בכניעה מהצד הישראלי, אלא בהכרה עמוקה בזכותנו על הארץ, כל הארץ; בתפיסת עולם מגובשת של מי שמאמין שלטרור אין תירוצים ואסור לעשות לו הנחות. בצלאל סמוטריץ' לא היה יכול לנסח את זה טוב יותר. אלא שימות המשיח באים יד ביד עם חבלי משיח. חיבור מובנה, כמו צירים ולידה. השמועה היא שגם כשהאפידורל עובד טוב, אי אפשר באמת לחסוך מהיושבת על המשבר את עצב לידת הבנים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– גל שני בפתח: בארה"ב מודאגים, בדרום אמריקה משחררים
– שופטי בג"ץ המחישו שוב את אדישותם הכואבת
– קורונה בגימנסיה: לחרדים מגיעה התנצלות
טראמפ כמו טראמפ לא ניסה להסתיר את נטייתו הברורה לטובת ישראל. גם כשהציג את רשימת הוויתורים הנדרשים מהמפעל הציוני המפואר פה, הבהיר נשיא ארה"ב שהוא עושה זאת מחוסר ברירה, ולא מחיבת פלסטין. נימוסים אינם הצד החזק שלו, וגם לא שיח תקין פוליטית. אבל עסקים הם עסקים, וכדי לקבל אתה צריך לתת, ולכן ישראל תקבל ריבונות ותיתן תמורתה מדינה. וכך, באותה הצהרה ממש, נחנק הגרון הימני למשמע צמד המילים "מדינה פלסטינית", ובשבועות האחרונים פרצה סערה רבתי. אפילו אנשי התיישבות שביקשו לחבק בשתי ידיים את התוכנית האמריקנית החלו להשמיע לאחרונה קולות אחרים. ובצדק. אף טיעון שעלה כאן קודם נגד מדינה פלסטינית ונגד הקפאה (גם אם זמנית), לא השתנה רק משום שפוזרו סביבו ממתקים משובחים המנוסחים בימנית מדוברת. ריבונות זה יופי, אבל הארץ עדיין צרה מלהכיל שתי מדינות, שהאחת עצמאית ומתפתחת והאחרת מבקשת לכלותה. הקִרבה הבלתי אמצעית תגרור מיליוני אזרחים ישראלים לחיים בצל טרור ממזרח, מלבד התקפות מדרום ואיומים מצפון. שום מדינה המשתבחת בגיבורי טרור, מפורזת ככל שתהיה, לא יכולה לקום לצידנו. אין בהתניה כזו בין ריבונות למדינה פלסטינית לא שלום, לא ביטחון וגם לא כבוד מינימלי לערכי מוסר בסיסיים. גם ההקפאה הצפויה היא עוול למתיישבים, שלא לדבר על סכנת המובלעות – יישובים ריבוניים־לעתיד שכבישי הגישה אליהם יהיו נתונים לחסדיהם של חובבי נשק חם וקר.
ועם זאת, צודקים הטוענים שאסור לנו ללמוד מהפלסטינים איך לא מפספסים שום הזדמנות לפספס הזדמנות. עסקת המאה היא מהפכה היסטורית ביחסה של מעצמה עולמית להתיישבות ביהודה ושומרון. היא משמעותית לצמיחה, למחירי הדיור, אבל קודם כול לצדק ולמוסר ההוגן שהצמיח שיח אמריקני חדש: לא יינתן פרס לטרור, לא נסכן את קיומה של המדינה היהודית תמורת הבטחות על הנייר. ישראל ניצחה בקרבות ששכנותיה פתחו מולה, תשלימו עם זה.
את ההכרה הזו, על משמעותה המעשית, אסור לנו להחמיץ. במקום לוותר על החבילה כולה, צריך להיאבק נגד הקמת מדינה פלסטינית כאילו אין תמיכה בעסקת המאה, ולתמוך בעסקת המאה כאילו אין מאבק נגד מדינה פלסטינית. רק כך ינצח הצדק האמיתי – ולא זה שמצטלם טוב בארגוני "זכויות אדם" לכאורה. מחנה הימין, הדואג לשלומה של הארץ, לשלום אזרחיה ולשפיותם של החיים תחת טרור בן 150 שנה, צריך לדרוש את שינוי הסעיף העוסק במדינת הטרור הסמוכה הזו, או לחלופין להסכים לקיומו של גוף פלסטיני עצמאי מצומצם, שניתן לניהול ולבקרה במקרה של מפגן טרור.
ישראל הצליחה לשכנע את העולם שחמאס הוא ארגון טרור המייחל למחיקתה; היא יכולה לשכנע גם בסכנה האורבת מהקמת מדינה שתקדיש את ימיה לקרבות מול השכנה הציונית במקום לנצל את משאביה לשיפור חיי אזרחיה. הנתונים המדאיגים מצויים בשטח, רק צריך לחשוף אותם השכם והערב. אם העולם לא ישתכנע, לפחות המעצמה המערבית הגדולה תגבש את עמדתה בהתאם לנתונים אלה. דחיית התוכנית מכול וכול בלי להיאבק עליה תהיה טעות איומה לדורות. כמאמר המשוררת: חבלי משיח הנה זה בא, היום.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
