תמימות דעים מופלאה הסתמנה עם בוא הקיץ בין בכירי מפעל ההתיישבות ביו"ש ובבקעת הירדן לבין מבקשי נפשו משמאל. אלה ואלה טוענים שתוכנית השלום של טראמפ רעה ליהודים. אלה ואלה רואים בה את פתחו של גיהנום: מדינה פלסטינית מחד, מדינה דו־לאומית מאידך. אמנם שתי האפשרויות הללו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת בין הירדן לים, כי או שהארץ תחולק (כמו שהימין חושש) או שהיא תאוחד סופית (לגודל יגונו של השמאל), אבל כל מחנה נוהג להתמסר לחששותיו הקמאיים. כך נוצרה פה פתאום קואליציית אנטי־ריבונות משונה ביותר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בני גנץ מודה: "לא עשינו די למען יהדות התפוצות"
– עיריית נתניה אוסרת על קיום מניינים בשבתות במוסדות חינוך
– ישראלים עברו להודו כדי להתחבר לעולם, וגילו שאין כמו בבית
משונה, אך לא חסרת תקדים. ימין ושמאל כאחד ביכו בשעתם את תוכנית החלוקה של האו"ם בנובמבר 47'. "בהבל פיהם של מדינאים גדולים נקרעים גזרי ארץ וחבלי מולדת", מחה כרוז של מפלגת שמאל נשכחת, אשר טיפחה אז חלומות על שותפות יהודית־ערבית במדינה מאוחדת. מפקד האצ"ל מנחם בגין כינה את התוכנית "שואה לאומית היסטורית". הוא הסתייג נמרצות מריקודי ההורה העממיים ברחובות, לעג ל"שיכורי המדינה", ולמען הסר ספק הדגיש ש"אנחנו איננו שמחים". הסוף הטוב ידוע: כבר ב־1948 השתלט צה"ל על רוב שטחי ארץ ישראל המערבית, וכעבור 19 שנים – על כל השאר.
לזכותו של השמאל המודרני ייאמר שהוא התנגד לתוכנית טראמפ עם פרסומה בשלהי ינואר, כאשר בימין הסתמנה תמיכה נרחבת בה. רק יו"ר מועצת יש"ע דוד אלחייני השמיע אז קול צלול נגדה. אגב, עד לרגע חשיפת התוכנית גם הוא היה תומך נלהב. "החלת ריבונות היא המהלך היחידי הנכון בימים אלו", אמר למקור ראשון ערב צאתו לוושינגטון. אבל כשהתוודע למלוא פרטיה הרים קול זעקה. "מי המטומטם שעשה את המפות?", צעק אז בעברית. גם על האמריקנים המבועתים צעק, חוויה טראומטית שהם טרם התאוששו ממנה, ממנו. יו"ר מועצת יש"ע וראש מועצת בקעת הירדן לא התיישר עם ההנחה הרווחת, שלפיה הפלסטינים ידחו לאלתר את התוכנית, ואנחנו נישאר עם הריבונות. "האמריקנים יפעילו עליהם לחצים כבדים, ובסוף הם יתעשתו ויסכימו", העריך באוזניי. השבוע אף החריף את הטון.
תוכנית טראמפ, אולי כבר שכחנו, פורסמה כחודשיים אחרי שממשל טראמפ חולל מהפך ביחס האמריקני להתנחלויות. ב־18 בנובמבר האחרון, כ' במרחשוון, הכריז מזכיר המדינה מייק פומפאו כי חוות הדעת של מחלקת המדינה מ־1978, שלפיה הההתנחלויות מהוות הפרה של החוק הבינלאומי – בטלה. כמה שבועות אחר כך שב ואשרר את ההכרזה הזו בנאום וידאו בכנס פורום קהלת בירושלים. זה היה המבוא החשוב לאירוע המרגש בבית הלבן ב־27 בינואר, א' בשבט. הכותרת הראשית שלנו ערב האירוע נצבעה תכלת: "ארה"ב דוחקת בישראל להחיל מיד את הריבונות הישראלית ביישובי יו"ש". היא נשענה על גורם אמריקני מוסמך ביותר. סביבת ראש הממשלה אישרה את דבריו. שעה קלה אחרי הנאומים בבית הלבן צייץ דוברו של נתניהו, יונתן אוריך, כי ביטול הממשל הצבאי והחלת הריבונות יובאו לממשלה כבר ביום ראשון שלאחר מכן. כעבור כמה שעות נאלץ למחוק את הציוץ. "קרה קצר", התנצל נתניהו עצמו.
כשיש קצר מביאים חשמלאי, אמר אלחייני לראש הממשלה, אבל ספק רב אם חשמלאי ישראלי היה עוזר פה. הקצר התרחש בין האמריקנים לעצמם: ג'ארד קושנר, חתנו של הנשיא ויועצו, יצא נגד השגריר בישראל דיוויד פרידמן. היחסים ביניהם ממילא לא היו מיטביים, ולאחרונה אף אפשר להגדיר אותם כקרע דרמטי. קושנר רואה בפרידמן גורם קיצוני המונע על ידי רגשות דתיים. לו היו הדברים תלויים בו, פרידמן היה מוחזר לאמריקה, אבל טראמפ עדיין נוטה חסד לשגריר, פרקליטו לשעבר. הוא מקשיב לקושנר ומחבב את פרידמן.
קושנר, כמו השליח לשעבר ג'ייסון גרינבלט, דוגל בפתרון שתי המדינות. בניגוד לפרידמן, הוא אינו מתייחס לסעיף המדינה הפלסטינית בתוכנית המאה כסעיף בעל משמעות עקרונית בלבד, חזון לאחרית הימים. בעיניו יש גם חשיבות עצומה לתמיכה של מדינות ערב בה, תמיכה שלכאורה (רק לכאורה) מותנית בהקמת פלסטין. כשהתברר לו שהישראלים נערכים ליישם במהירות את פרק הריבונות בתוכנית, ואותו בלבד, הוא יצא לתקשורת האמריקנית ותקע את המיזם למשך ימים רבים. המתנחלים ניצלו את הזמן כדי ללמוד כדבעי את התוכנית ולבחון את המפה בזכוכית מגדלת. ככל שבחנו יותר, כך הצטננה התלהבותם. רובם התיישרו בהדרגה עם אלחייני, לא עם ראש מועצת אפרת עודד רביבי, שעומד בקשר עם האמריקנים וממשיך לעשות נפשות לרעיון הריבונות כאן ועכשיו.
למועצת יש"ע יש אלף ואחת הערות נקודתיות על המפה, שאת חלקן אפשר לקרוא בכתבה של הודיה כריש־חזוני במוסף זה, אך החשש העיקרי הוא מהסך הכול: לצד הריבונות המבורכת וההכרה האמריקנית בהתנחלויות אחרי יובל של התנכרות בינלאומית, הפלסטינים יזכו במפה מוגדרת היטב של מדינתם הפוטנציאלית. ליהודים יהיה רצף תחבורתי בלבד בין עפולה למיתר, לפלסטינים – רצף ריבוני. כבר הקיץ, או בעוד עשר שנים, יוכלו יורשי ערפאת להכריז על 70 אחוז משטחי יו"ש כעל פלסטין העצמאית. זו תהיה פלסטין בלי מזרח ירושלים, אך עם מעברי גבול לירדן, מסדרון יבשתי לרצועת עזה המורחבת (על חשבון אזור ניצנה שצה"ל כבר התבקש לשרטט), ולכאורה גם הכרה היסטורית ומוסרית של ממשלת "הימין החזק" 2020 בראשות בנימין נתניהו.
בריאיון שהתפרסם כאן לפני שבוע הבהיר נתניהו שאין לו כוונה להכיר בקרוב במדינה פלסטינית. לכל היותר הוא יסכים לשאת ולתת עם אבו־מאזן על בסיס התוכנית. במקביל הוא נתן להבין שאינו נבהל ממדינה פלסטינית כל עוד צה"ל שולט ביטחונית במלוא שטחה. "תקרא לזה איך שאתה רוצה", ציטט נתניהו באוזניי שיחה עם בכיר אמריקני, ובכך הבהיר שאינו נוטש את דרך בר־אילן. בברירה שבין סיפוח מלא למדינה פלסטינית מפורזת, הוא עדיין בוחר באפשרות האחרונה, אמנם בלי לעקור יישוב יהודי כלשהו. ראש הממשלה מסרב להוסיף למרשם האוכלוסין הישראלי אפילו ערבי אחד שלא נולד כאזרח ישראלי. לכן אין ספק שהמפה הקונספטואלית האמריקנית שורטטה על דעתו, כמו שכל תוכנית טראמפ היא בעצם תוכניתו. נתניהו מאמין שבמוקדם או במאוחר הן יאפשרו את ההפרדה המיוחלת בעיניו בין שתי האוכלוסיות.
ראשי יש"ע, שהורחקו מחדרי השרטוט של המפה, מתקשים להשלים עם הנוסחה הזו. הם לא נאבקו מרה באוסלו ובהתנתקות כדי להתיישר עכשיו עם נאום בר־אילן ולהתמסר לרומנטיקה המדינית של צעיר אמריקני שנולד שנים רבות אחרי סבסטיה, גם אם הוא במקרה חתנו של האיש החשוב בעולם. בעיניהם, בעיני כל מי ששלמות הארץ יקרה לליבו, מדינה פלסטינית היא מיזם הרה אסון המבוסס על אדני שקר היסטורי. מגוחך להפיח בו רוח חיים דווקא עכשיו, כשבמערב ובמזרח מאבדים בו עניין. אם האמריקנים יתעקשו להצמיד את מהלך הריבונות להכרה ישראלית בפלסטין, ולא יחזרו בהם מגזירת כליאתם של 19 יישובים ישראליים בתוך מובלעות פלסטיניות עתידיות, עסקת המאה של דונלד טראמפ עלולה לגווע בקרוב.
מבחינה סטטיסטית גרידא, וככל שמדובר בתוכנית שלום, היא כנראה תגווע בכל מקרה. הפלסטינים כבר דחו תוכניות טובות ממנה. סרבנותם הכרונית תרמה רבות להתבססות הישראלית מעבר לקו הירוק. בזכותם הגיע מפעל ההתנחלויות אל סף ההכרה הבינלאומית בו. אבל הסיכון הנשקף לו כרגע אינו כה מבוטל כפי שהצטייר בחורף, ומכאן נובעת ההתחבטות הקשה במועצת יש"ע. זו התחבטות בסדר גודל של שלהי נובמבר 1947: לקחת מה שאפשר עכשיו ולהסתכן בהקפאה ובחלוקת הארץ, או להמתין להזדמנות טובה יותר, שספק גדול אם תתהווה בדורנו? נס או אסון?
בעבר נהגו המתנחלים בתבונה כשהחליטו לקחת מה שיש (פשרת קדומים 75', ההסכמה להתיישב במחנות צבא ב־77', הסכם המאחזים 2000), אבל ההיסטוריה גם מספקת להם סיבה מסוימת לחשוש מהפתעות מרות, כמו חתימת ערפאת על הסכמי אוסלו. עד ספטמבר 93' איש לא האמין שראש אש"ף ילחץ יום אחד את ידו של ראש ממשלת ישראל. איש גם לא האמין שסאדאת ינחת פתאום בנתב"ג ויקבל את כל סיני.
השבוע אותתו האמריקנים כי נמאס להם לחכות לימין, מה גם שבינתיים נפלו עליהם צרות הקורונה ומהומות הביזה. הם טוענים שהמתנחלים צריכים להיות מטורפים כדי לסרב לתוכנית, ושוכחים שגם התנהלות טראמפ אינה כליל התבונה. הנשיא אוהב אותנו, אבל הוא מומחה קטן ביותר למזרח התיכון. ספק אם טרח לקרוא בקפידה את התוכנית הנושאת את שמו. לעומת זאת, אין ספק שבחודשים הקרובים הוא יתמקד באתגר בחירתו המחודשת. אם ישתכנע שריבונות עברית בבית אל ובשילה תשרת אותו מול קהל בוחריו האוונגליסטי, ייתכן שיתיישר דווקא עם שגרירו בארץ, ולא עם אבי נכדיו. אולי אוזנו תהיה קשובה יותר להתנגדות הנחרצת של המתנחלים נגד הקפאת בנייה כלשהי. "ישראל היא אור לעמים, וארץ ישראל היא ההבטחה הא־לוהית לעם היהודי", אמר בטקס החגיגי בינואר. ככל הידוע, אפילו קושנר לא טוען שגם הפלסטינים מצוידים בהבטחה דומה.
