שבת דף צא ע"ב – צב ע"א
רגע פדגוגי מעניין השתחל לו לתוך סוגיית הגמרא, בעיצומה של מחלוקת די שגרתית בין רבא לאביי. בגמרא כמו בגמרא, זה מתחיל מענייני הוצאה מרשות לרשות (יחיד לרבים או להפך), מתגלגל לדינו של גנב שהוציא את שללו באופן מאוגד או שלא, וחוזר למשנה הפותחת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הזדמנות היסטורית או בכייה לדורות: ההתחבטות הקשה של המתנחלים
– בוז'י הרצוג: רבע מיליון עולים צפויים בשנים הקרובות
– לקבל חזרה ריבונות על השפה, דווקא מאובדן הריבונות על המעשים
המשנה במסכת שבת קובעת שמי שהוציא קופה (סל פירות) בשבת והניח אותה באסקופה כשחלקה ברשות היחיד וחלקה ברשות הרבים – אפילו אם רק חלק קטן ממנה עוד נח על רשות היחיד, הוא פטור. הגמרא מבקשת להכריע האם יש מקרים שבהם הדבר אסור בכל זאת, וכאן מתחיל הדיון בין רבא לאביי, כשלדעת הראשון ההיתר בהנחה כזו של סל הפירות נוגע אך ורק למקרה שבו בסל יש "קישואין ודלעין", בשל אורכם חלק מהירק נשאר ברשות ממנה יצא הסל, ולכן ואין בכך משום הוצאה. כל עוד הסל מצוי בין שתי הרשויות, חלק מהירק הגדול עדיין נותר ברשות המקורית. אבל אם הסל מלא בגרגירי חרדל, חייב, שכן בוודאי יש גרגירים שיצאו מהרשות בשלמותם גם אם חלק מהסל עוד נותר בתוך הרשות המקורית. אביי, לעומת זאת, אומר: אפילו במקרה כזה, פטור. כלומר, לא תוכן הסל קובע אלא מיקומו של הסל עצמו. כל עוד הוא לא יצא בשלמותו, איך בכך הוצאה ואין חיוב על איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת.
המחלוקת נוגעת לוויכוח משמעותי יותר וסבוך, אבל לענייננו חשוב דווקא הדיון בין שני האמוראים הבכירים, כשבעיצומה של מחלוקת, הגמרא מפתיעה וקובעת כי בסופו של דבר רבא ואביי החליפו בין דעותיהם. כלומר, אביי חייב במקרה של גרגירי חרדל (או כל פרי קטן אחר, כמובן) בעוד רבא התיר. זו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שאמורא משנה דעתו ומאמץ את דעת חברו, אבל זו אחת הפעמים הבולטות ששני חכמים משנים דעתם בהצרחה מופתית ממש. לא האחד שכנע את האחר אלא שניהם בחרו לעבור לצד השני של המגרש. הדעות משתנות, המחלוקת נשארת.
התלמוד בנוי על ויכוחי בית מדרש ומחלוקות, כידוע, ובכל זאת קשה להבין מדוע בחרה הגמרא להציג את הסוגיה דווקא באופן הזה. מדוע הגמרא בוחרת לפרט דווקא את השיטה הראשונית של רבא ואביי, מבלי להסביר מה גרם לכל אחד מהם לשנות את דעתו ב-180 מעלות? מדוע לא השמיעה הגמרא את הדברים מפי מי שבסופו של דבר מאמין בהם? אם להתיימר לומר מה היו בוחרים חכמים שונים שיאמר בשמם, הרי שהיינו מנחשים שאלו התפיסות שהיו להם באחרית ימיהם ולא הדברים שהם חזרו בהם. מדוע נשארנו לדורות עם הנימוקים של כל אחד מהם לבחירה שפרשו ממנה?
נראה שהסוגיה מזמנת לנו מהלך מרתק בו חכם אחד ככל הנראה, מצליח להשתכנע מהאחר, אולם האחר לא נח על זרי הדפנה. הוא לא מדושן מהרעיון שהעביר את חברו לצד שלו אלא ממשיך לחקור את עמדתו שלו עד כדי כך שהוא מסוגל להשתכנע אחרת. כמה וכמה שיעורים בחינוך עצמי מסתתרים בסיפור אגבי זה. נראה שהגמרא מבקשת מאיתנו ללמוד לא רק את היכולת לשנות את דעתנו אלא גם להמשיך ולפקפק בעצמנו גם כשלכאורה דעה זו שכנעה אחרים. התלמוד לא מסתפק בזה אלא הוא בוחר להנציח את העמדה דווקא מפניו של מי שכבר חושב אחרת. הגמרא אומרת לנו כאן: אם הטיעון נשמע די משכנע בגרסתו המקורית, לא חשוב כלל אם החכם עצמו שינה את דעתו. חשובה העמדה, הסיבות לגיבושה, הנימוקים המבוססים שתומכים בה. מכאן והלאה יכולים להזדהות איתה גם בעלי דעה קוטבית. הגמרא מלמדת אותנו באופן מעשי ופשוט ביותר את מהות דברי בת הקול מהמסכת הבאה, מסכת עירובין: "אלה ואלה דברי אלוהים חיים".
