בואו נניח שהוא ילך. שערב אחד נקבל הודעת פוש לסלולרי שאומרת “ראש הממשלה ימסור הצהרה מיוחדת בשעה 20:00“. ובשמונה נשב מול המסך כולנו, שמאלנים עם פופקורן ואוהבי נתניהו עם פחד בעיניים, וההצהרה תתעכב במשך חצי שעה, שהמון פרשנים באולפנים ינצלו כדי לחזות את התרחישים האפשריים ויגניבו זה לזה חיוך בכל פעם שיעלו את האופציה של התפטרות. ואז יעבור רחש באוויר של החדר ההוא בבלפור, עם הנזילה בקירות, ובנימין נתניהו יצעד אל עבר הפודיום ויישא הודעה קצרה וקונקרטית:
“במשך כל חיי פעלתי למען האינטרסים של מדינת ישראל, שירתִּי את ישראל בסיירת מטכ“ל, שירתי את ישראל באו“ם, שירתי את ישראל בכנסת, שירתי את ישראל בכל רוחי ונפשי בכל מקום אליו הגעתי. אך עתה, לנוכח הפרשות המשפטיות הרבות שאני מעורב בהן, איני יכול עוד".
מאה אחוז שהוא ישתמש ברפרנס הזה.
"אני מבטיח לכם שאצא נקי וללא רבב מכל ההאשמות ומהמתקפה חסרת התקדים נגדי, אך אני חש שאיני יכול להקדיש עוד את כל כולי למען מדינת ישראל. אני מודיע בזאת על התפטרותי מתפקיד ראש ממשלת ישראל. אני ומשפחתי מודים לכם על התמיכה הרבה. להתראות".
בהתחלה יתפזר בחלל שקט ששמור רק לרגעים שאחרי הידיעות הכי דרמטיות בחדשות. אחר כך יתחילו ראיונות. ראשון יעלה ישראל כץ וישבח את ההתנהגות האצילית של נתניהו, ומיד יעבור לדבר על כך שהוא רואה בעצמו את המתאים ביותר להחליף אותו. בסוף הוא יגיד גם משהו על האי הזה שהוא רוצה לבנות לעזתים, אבל באמצע יקטעו אותו כי יאיר לפיד יתראיין.
ראש יש עתיד יגיד בממלכתיות החצי מזויפת הזאת שלו שהוא “מודה לנתניהו על שלא גרר את המדינה למחול שדים משפטי“. רגע אחר כך הוא יוסיף שזו העת לצאת לדרך חדשה ולתת לו כמובן להנהיג את המדינה. ואז יעברו לנפתלי בנט.
ראש הבית היהודי יגיד בפתח דבריו שזהו “יום עצוב למדינת ישראל“, וימהר להבהיר שכדי למנוע מהשמאל לעלות לשלטון חייבים בית יהודי חזק. מיד לאחר מכן אבי גבאי יישא דברים ויגיד משהו, אבל אף אחד כבר לא יקשיב.
בינתיים באולפנים אורן חזן יגיד שהוא לא פוסל תפקיד שר בממשלה הבאה. בערוץ המקביל ישב שמעון ריקלין ויקרע בגד לאות אבל. אלדד יניב יוריד צ'ייסרים עם אמנון אברמוביץ', בשעה שבן כספית כבר יעביר לדפוס את הטור שלו לבוקר תחת הכותרת “ברוך שפטרנו“. בין לבין יראיינו את הנכדה של רבין, שתגיד שסוף־סוף נעשה הצדק עם האחראי האמיתי לרצח.
למחרת, בעיתון הארץ, תתהה הכותרת: “כשהכיבוש משחית, מה הפלא שכולם מושחתים?“
כמו בר רפאלי, כמעט
ואז יעבור שבוע, ועוד שבוע, ותישכח תרועת הפסטיבל. ולאט־לאט תתחיל למלא את החלל תחושת ריקנות, שתלך ותגבר ככל שיעברו הימים. לא כי נתניהו הוא אל שאין לו תחליף. אלו שטויות. הוא אמנם כמה ליגות מעל כל מה שיש בשטח, אבל במדינה שהחליפו בה כבר בן־גוריון אחד ובגין, סביר להניח שלא נחזיר את המפתחות לחלום הציוני יום אחרי לכתו.
תחושת הריקנות תמלא אותנו כי במשך שנים רבות כל כך נתניהו היה חזות הכול. כל ויכוח קטן או גדול סבב אותו; כל דיון, ולו הקטן ביותר, הסתיים איכשהו בו. השמאל התעסק רק בלצייר את נתניהו כדמון הגדול ביותר עלי אדמות. סביר להניח שאם לא היה עושה זאת, היה מצליח להתמודד מולו בקלפי בצורה טובה יותר. הימין, מנגד, קידש את דמותו של נתניהו עד כדי כך שנראה ששכח לטפח חלופה ראויה ומנוסה מספיק ליום שאחרי.
אגב, נתניהו עצמו לא חף מאחריות להתנהגויות הללו. לא פעם הוא נתן לשמאל סיבות לראות בו את הדמון הגדול, ואין ספק שבמשך שנים הוא ראה בעצמו נרקיס יפה מכדי לתת למישהו לצמוח לידו בביצת הימין.
נדמה לפעמים שנתניהו הוא דמות פוליטית גדולה עד כדי כך שיריביו ותומכיו הרבים לא נערכים כראוי לתקופה שאחרי. הם עסוקים יותר מדי בלנגח את הממותה הפוליטית הזאת, ולא חוששים מספיק לרגע שהציבור יפנה את תשומת לבו לעובדה שהם קטנים כל כך. בין אם אתם אוהבים את נתניהו ובין אם אתם מתעבים אותו, הוא סיפק לפוליטיקה הישראלית שנים של שקט. כמו קפטן נבחרת פוטבול בחדר של חנונים או כמו בר רפאלי באספת הורים בגן, נתניהו ריכז כמעט תמיד את תשומת הלב סביבו.
ועכשיו השאלה: ביום שאחרי, את מי מאשימים כשכבר אין את מי להאשים?
את מי יאשים השמאל בקיפאון במשא ומתן מול הפלסטינים? הרי גם שם יודעים עמוק בפנים שאין מנהיג פלסטיני שמסוגל לחתום על הסכם, ושאין מנהיג בשיעור קומה שמסוגל להעביר פה מהלך חד־צדדי. עד היום היה נוח להפיל את האחריות על הדמוניהו, אבל מה אחריו?
ולמי שאיגפו את נתניהו מימין לא פעם יהיה הרבה יותר קשה להפיל עליו את האשמה בכך שלא בונים מספיק ולא מספחים מספיק ולא מפציצים מספיק, אם ישבו בעצמם על כיסא ההנהגה.
הברבור הוא עד מדינה
אני לא ממהר להספיד את נתניהו, אבל אם יכריעו אותו החקירות, אני כמעט בטוח שמשני הצדדים עוד יתגעגעו אליו.
אני בן 35, וכל חיי התודעה הפוליטית שלי עברו עליי כשנתניהו בתמונה. הייתי שם כשנרדמתי עם שמעון פרס וקמתי עם נתניהו, הייתי שם כשהוא הובס בידי אהוד ברק, הייתי שם כשהוא היה שר אוצר, הייתי שם בהתנתקות כשהוא התפטר מאוחר מדי, הייתי שם כשהוא ניצח ואז צנח ל־12 מנדטים, ואז ניצח ושוב ניצח.
אני לא יודע אם זו שירת הברבור של נתניהו, ואני מקווה שהברבור לא חתם גם הוא על הסכם עד מדינה בינתיים. אבל אני יודע שבאופן אישי אתגעגע לאיש. לא הצבעתי לו הרבה, אפילו די מעט (רק פעמיים). אבל כאדם חרדתי ולחיץ, תמיד ידעתי להעריך את העמידה האיתנה שלו מול לחצים אדירים של מערכות תקשורת מטורפות (אלוקים ישמור כמה שאני מפחד מהתקשורת שאחרי עידן נתניהו), מנהיגים מטונפים (אובמה) ויריבים פוליטיים אכזריים (יואל חסון. סתם, סתם).
עכשיו רק נשאר לנו לראות אם זה באמת הסוף. כי אם לא, ידידיי משמאל, אני לא רוצה להלחיץ אתכם אבל יציאה מהברוך הזה שווה ביום שאחרי 74 מנדטים לפחות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
