הרב אריה שטרן, רב העיר ירושלים, מגיע לביקור ניחומים אצל משפחתו של איאד אל־חלאק, הצעיר בעל הצרכים המיוחדים שנורה למוות בידי כוחות מג"ב בעיר העתיקה לפני שבוע באירוע מצער ומייאש: השוטרים חשדו בשוגג כי הוא חמוש באקדח וקראו לו לעצור. אחרי שלא נענה לקריאות, הם פתחו במרדף אחריו והוא נמלט לחדר האשפה, שנמצא כמה עשרות מטרים משם. שם הוא נורה בידי השוטרים, אף שלא היה חמוש. שבעה כדורים נורו לעברו ושניים פגעו בו.
משמאלו של הרב שטרן, קשיש ערבי עוטה כאפייה אדומה משובצת, מימינו אביו של איאד, ולידו חברת מועצת העיר ירושלים פלר חסן־נחום. ברוח התקופה, כולם עוטים על פניהם מסכות. זה גורם לנו לחשוב על השוויון שיש לכל יצור אנושי באשר הוא, בכל הנוגע למה שיש לטבע להציע לנו, והפעם הטבע לובש צורה של מגפה קטלנית. ולאחורי הראש מתגנבת מחשבה טורדנית על אי־השוויון בכל מה שלא נוגע לטבע, אלא למה שאנחנו יוצרים במו ידינו. הרב שטרן מדבר, וידיו של האב פשוטות על ברכיו לכדי שאלה. למה? מתחת למסכות החד־פעמיות שהקורונה גורמת להם לעטות על פניהם, מסתתרים תווי פנים שונים ומסתתרים גזעים שונים. התשובה לשאלה למה, נמצאת שם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עתירה נגד מיזם המדרחובים בירושלים: "מטרטר את התושבים ובעלי העסקים"
– איך שולפים אישה בסכנת חיים מבלי לסכן את חייה?
– עצה לשקד: תתחברו לעם בלי התנשאות
התמונה הזאת כנראה מרגשת רבים. היא אמורה לפרוט לנו על כפתורי השסעים. רב לבוש שחורים מגיע לנחם ערבים, מי היה מאמין? וגר זאב עם כבש, וניחם כבש את הזאב. לכאורה אין פה מלחמה, המוות הזה לא נגרם על רקע לאומני, אבל ודאי שכן. היד קלה על ההדק. אני לא ממהרת להאשים את שוטרי מג"ב, כי מי כמוני וכבני משפחתי יודעים כמה האלימות נמצאת ברחובות האלו, מחכה לשעת כושר להתפרץ, מאיימת להרים ראש, או סכין או אקדח, מה שבא ליד, אבל אני גם לא ממהרת לנקות את ידינו ש"לא שפכו את הדם הזה".
יחסי הכוחות השתנו
לאלימות יש שורשים עמוקים מאוד. אנחנו שונאים את הערבים, הערבים שונאים אותנו. אנחנו במלחמה. דרוכים תמיד. לשנאת האחר, הזר, יש שורשים עמוקים. מי שלא כמוני, מי שלא שייך לקבוצה שלי, מעצם היותו חולק איתי את אותו מרחב אוויר, לוגם לגימות חמצן מהחמצן שלי – מאיים עליי. הוא עלול לפלוש לשטח שלי. הוא עלול להשתלט לי על שטחי המרעה, הוא עלול להתחתן עם הבנות שלי, הוא עלול להשתלט לי על אפשרויות העבודה, הוא עלול להרוג אותי. והוא גם נראה אחרת למען השם! הוא בטח פסיכופת!
קל ללכת על ראשו של השר החדש לביטחון פנים, אמיר אוחנה. ח"כ איימן עודה כינה אותו "רוצח" על בימת הכנסת, ואוחנה לא יכול היה להיישיר אליו מבט. בצדק. האמת היא שגם אותי מפתה מעט ללכת על ראשו של מי שאמר בסיור בדרום תל־אביב לפני שבוע וחצי שמי שיתקוף שוטר "דמו בראשו". דם בראש זה קצת כבד, אחינו, אפילו אם הוא תוקף שוטר. אני מבינה שאתה מנסה 'לעשות סדר' ולשדר 'משילות'. אבל האלימות לא התחילה עם כניסתו של אוחנה לתפקיד. האלימות קנתה בנו אחיזה כבר שנים רבות.
"אור לגויים", הסבירה לי לא מזמן חברה, עובדת סוציאלית שעבדה במקלט לנפגעות סחר בנשים, כנראה התחתית של התחתית של התחתית של הקיום האנושי (אין עור שלא סומר למשמע סיפורן של אותן נשים, שרבים יזהו אותן כזרות ולא רצויות פה), "הוא האפשרות שלנו כיהודים, שהיינו נמלטים ונרדפים ושנואים וזרים במשך חלקים כל־כך ארוכים בהיסטוריה האנושית, לחלץ מהדי־אן־איי היהודי הזה תובנות ולקחים. ולתקן".
האלימות הזאת, שהופנתה כלפי יהודים כל־כך הרבה שנים ועדיין מופנית כלפינו – אני לא מתעלמת מזה, רק חושבת שלא הפנמנו עדיין שיחסי הכוחות השתנו, שאנחנו כבר לא עם נרדף ותלוש – האלימות הזאת, עשויה להפוך להיות אור לגויים, עלולה להפוך להיות גם פוסט־טראומה. ותכלס, אין ספק שאנחנו עדיין בפוסט־טראומה. אנחנו צריכים לטפל בעצמנו ולהבין שאנחנו יכולים לשנות את זה. שאנחנו בעידן שהפצעים שלנו יכולים להפוך להיות רפואה, לא רק לנו.
האלימות הזאת, שהופנתה ליהודים שנים רבות כל־כך – עשויה להפוך להיות אור לגויים ועלולה להפוך להיות גם פוסט־טראומה. ואין ספק שאנחנו בפוסט־טראומה
יש רכוש ויש רכוש
שירה ווישניאק, אחותה של מאיה ווישניאק שנחנקה למוות על פי החשד בידי בן זוגה עמית אלמוג, נושכת את שפתיה כדי למנוע את התפרצות הבכי, או לכל הפחות להשהות אותו. שערה אסוף ברישול. קמטי מחשבה חרוצים במצחה ("אין לילה שאני לא חולמת עלייך", היא אמרה). היא נואמת בעצרת מחאה בתל־אביב נגד אלימות כלפי נשים. מימינה אביה, משמאלה אימה. שלושתם לובשים חולצות לבנות שעליהן הודפסה תמונתה של מאיה. מאיה מחייכת מהן, לראשה כובע קש, מוארת ושמחה ומלאת חיים. אבל החולצה הזאת הרי הודפסה לאחר שמאיה נרצחה. אז היא מלאת חיים רק בתמונה. בחיים האמיתיים היא מרוקנת מהחיים. מעל התמונה נכתב באותיות אדומות "אני מאיה".
המראה של אלפי הנשים, וגם גברים, שהגיעו ל'מצעד הנשים' (כמה רציתי לבוא. אבל עם בן זוג בבידוד זה הפך בלתי אפשרי), אמור לטעת בי איזו תקווה או עוצמה. יש מזה גם כמובן. אבל יש בי גם ייאוש גדול. 11 נשים נרצחו מתחילת השנה, והיא עוד בעיצומה.
מתוך תמונת עצרת המחאה, מתוך אלפי הנשים האלו, אני רואה את התמונה הפוזיטיבית. כי מי בכלל בעד רצח נשים ולמה צריך לעשות מחאה נגד רצח נשים? ובתשליל של התמונה אני רואה את האלימות הגברית שיש לה שורשים עמוקים מאוד בחברה שלנו. שנים רבות נהגו הגברים והתרבות שהם הנהיגו לראות באישה רכוש. בחברות פרימיטיביות יותר היות האישה "רכוש" בולט וברור; בחברות נאורות יותר, היות האישה "רכוש", "סמל סטטוס", "חפץ" – לובש לבושים אלגנטיים יותר. אגב, ביום שבו נודע על הירצחה של ניבין עמראני בנגב, דיווחו בחדשות על בעיית גמלים משוטטים בנגב שמאותרים ברחפנים, אבל לא דיברו על צעירה שיצקו בטון בזירת הרצח שלה והעלימו את גופתה בחורה. ללמדך, שיש רכוש ויש רכוש.
"אני מאיה", נכתב על החולצה, אבל אני רוצה לצרוח שאני לא רוצה להיות מאיה, ושאף אחת בעולם לא רוצה להיות מאיה. ורק שלא נהפוך לחולצה שאפשר לרכוש ב־40 שקלים כדי להזכיר לעולם שנשים הן לא רכוש.
לכתבות נוספות של בתאל קולמן>
