לכאורה זו הייתה מהדורת חדשות רגילה. שום דבר חריג לא נרשם בשידור אמש (שבת) של חדשות סוף השבוע עם דנה וייס. רק ידיעה אחת, שלפי חוקי הז'אנר הייתה אמורה למצוא את עצמה משתחלת איפה שהוא ברצף דיווחים לקוניים, פתחה למרבה ההפתעה את המהדורה המרכזית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סיפור ישראלי: מכנה משותף בין החוטף לקורבן
– מחלימי קורונה: "הכאבים והעייפות הקיצונית לא מרפים"
– החברה הישראלית לא באמת משוסעת כמו שמספרים לנו
זו הייתה ידיעה על ניסיון רצח והתאבדות במודיעין-עילית: גבר ניסה לרצוח את אשתו וקפץ מהקומה השביעית. לא העלייה בנתוני החולים בקורונה ולא המהומות בארה"ב, אלא סיפור על אלימות נגד נשים – כך בחרו העורכים לפתוח את מהדורת החדשות הנצפית ישראל. מעבר לבחירה המרעננת לתת מקום ראוי לנושא שנחשב שולי בדרך כלל, יש פה שינוי מהותי נוסף שקשור בפרטי המקרה: אירוע שהתרחש בשוליים החברתיים, בהתנחלות חרדית, קיבל מקום מרכזי במהדורת מיינסטרים.
לא צריך להיות מומחה גדול בתקשורת כדי לדעת מה מוכר. כדי להבחין שבדרך כלל, זהות הקורבן היא שתקבע את זמן האוויר שסיפורו יקבל על המסך. החוקים פשוטים: תאונת דרכים רגילה לא תזכה בעמוד הראשי בקלות. אבל אם היא תהיה תאונת 'פגע וברח', ועוד של אדם מהמוצא הנכון, בצבע הנכון, ועם כתובת מגורים במקום הנכון – כך הסיכוי שתשמעו עליה הולך וגדל. יוצא שהתקשורת מדרגת אנשים במותם על ידי גודל הסיקור שהיא מעניקה לכל טרגדיה.
זו הסיבה שהבחירה בסיפור המזעזע במודיעין-עילית כסיפור הפותח של המהדורה לא מובנת מאליה. אמנם פרטי הקורבן עדיין לא פורסמו, אבל כאמור, מקום המגורים כבר מרמז שמדובר ככל הנראה באישה חרדית, אולי משולי החברה. כדי להבין מה עושה סיפור כזה בראש המהדורה, צריך להודות ביושר – גם אם לא כל כך נעים לומר זאת בקול – שהעלייה לסדר היום של נושא שנחשב לזניח עד כה, קשורה בזהות הקורבנות שנרצחו לאחרונה.
זה התחיל עם מיכל סלה, שנרצחה באכזריות על ידי בעלה בתחילת השנה וסיפורה זכה לתחקיר בן שני פרקים בתוכנית התחקירים עובדה. זה המשיך במקרה הכואב של מאיה ווישניאק, שנרצחה בחודש שעבר על ידי בן זוגה ברמת-גן, כשהיא רק בת 22. בתמונות שפורסמו אחרי מקרי הרצח – שתיהן נראות קורנות מאושר, על פניהן חיוך רחב המזכיר את האור הגדול שנקטע באכזריות. חיוך שלא רומז לרגע על גורלן המר. צבריות, בהירות פנים, בנות למשפחות "טובות". מהסוג שלא תאמין שדווקא להן זה קרה. אבל זה קרה.
ופתאום, צירוף המילים "אלימות נגד נשים" כבר לא מתחבר אוטומטית רק למקרים ששייכים לחברות המוחלשות. זה לא קורה רק במגזר הערבי (אם כי, אכן קיים שם בממדים רבים), זה לא קורה רק בפריפריה, ולא רק במשפחות קשות יום. אין דרך עדינה לומר זאת: כשזה קורה "שם", בחצר האחורית, זה מזיז אותנו קצת פחות.
אבל אתמול, לרגע קטן, ידיעה אחת בפתח המהדורה גרמה לי להרגיש שאולי מעכשיו זה יהיה אחרת. נכון, אפשר להניח שבהעדר סיפור יוצא דופן, הקורבן ממודיעין-עילית לא תזכה לסיקור נרחב של שני פרקים בעובדה. אבל גם אייטם פותח הוא בשורה. כי יש פה אמירה שרצח נשים כבר לא מעניין אותנו רק אם הוא התרחש אצל בת השכן בעלת העתיד המבטיח, כל אישה היא סיפור בפני עצמה. לא משנה אם היא נרצחה במודיעין-עילית, בקריית-מלאכי או בלב רמת-גן. ואם במערכת החדשות המרכזית ממקמים מקרה שכזה בראש סדר היום, אולי בקרוב גם קובעי המדיניות יציבו את התופעה הכואבת הזו גבוה בסדר העדיפויות.
