ימים לא קלים עוברים עליי. הלחץ הכלכלי עקב תקופת הקורונה, פסטיבל יום הולדת חמש לעולל, ההיפוכונדריה שלי מהקנוניה העולמית להתעטש או להשתעל דווקא כשחולפים מולי ברחוב, והמתח כשאני רואה בורקס ויודע שאסור לי, כי כבר החמיאו לי מלא על הדיאטה ופאדיחה לעלות שוב. אבל כל אלה מתגמדים לעומת הדבר המלחיץ ביותר שעוד עומד לפניי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ביש"ע טוענים שהבנייה ב"מובלעות" כבר מוקפאת, לשכת נתניהו מכחישה
– שב"ס מסתיר את שמות משוחררי עסקת שליט שחזרו למאסר
– ועידת התפוצות הבינלאומית של מקור ראשון: לוח הזמנים המלא
הכול התחיל כשהיינו סגורים בבית – יותם, ד"ר, עולל, זאטוט וזאטוטית – במשך חודש וחצי. זו הייתה תקופה נפלאה בסך הכול, אבל היא כללה גם כמה כשלים מוסריים. האינטנסיביות של השהות המשותפת והרצון לא לקפוץ מהגג גרמו לי לזנוח את כל הערכים החינוכיים שאני מאמין בהם, ולקדם את הגישה הרווחת ברוב בתי ישראל: שוחד.
זו הייתה תקופה מושחתת שאחריה תיק 4000 נראה כמו בדיחה. כל בקשה קטנה מהילדים לוותה בהבטחה לדבר מה בתמורה. מי שיצחצח שיניים יקבל הפתעה, מי שיפסיק לבכות יקבל מתנה, מי שלא ילשין לד"ר שאני מציע לו שוחד יקבל תמורה. בשלב כלשהו התחלתי להתרגל, לאבד שליטה. ואז אני זוכר את המילים יוצאות לי מהפה: "פלג, אם תעשה מה שאני מבקש, אחרי שתיגמר הקורונה נביא לך כלב".
החולדה לאסי
הייתי צעיר, הייתי צריך את השקט. זאת אומרת, היה נחמד אם התירוץ הזה היה נכון, אבל לא הייתי צעיר ושקט לא יצא מזה. הגרוע מכול הוא שהעולל עשה מה שביקשתי, ועכשיו אני חייב לו כלב.
זה לא שיש לי בעיה עם ידידו הטוב של האדם, אני רק טוען שאם הוא היה באמת חבר טוב הוא היה מוריד את עצמו לטיול שלוש פעמים ביום ומממן בעצמו את התשלום לווטרינר. העולל רוצה כבר הרבה זמן כלב. גם הזאטוטים, אבל זה רק כי הם רוצים כל מה שהגדול רוצה. שירן גדלה בבית שתמיד היה בו כלב. אני לעומת זאת גדלתי בבית שתמיד היה בו חתול, כך שאני רואה בכלבים קודם כול אויב.
שירן מנסה לשכנע אותי שלגדול עם כלבים זה חשוב, כי אחר כך הילדים לא מפחדים מחיות כשהם גדלים. אני לא מבין את הטיעון – זה כמו לטעון שחיסון נגד שפעת מחסן נגד כל המחלות. אז נכון, סביר שכשהעולל יהיה בן 18 הוא לא יפחד אם איזה פודל יתחיל לנבוח עליו ברחוב, אבל אני מקווה שאם יחלוף על פניו נמר באמצע אלנבי הוא לא יגיד "בקטנה, היה לי פודל כשהייתי קטן".
ייאמר לזכותי – כשהבטחתי להוסיף עוד ארבע רגליים למשכננו הקט חשבתי שלהבטיח משהו "אחרי הקורונה" זה כמו להבטיח לפנות את חאן אל-אחמר: זה לא יקרה בקרוב. הבטיחו לנו וירוס לשנים, ובסוף אחרי חודשיים אנחנו כבר מתחבקים ומתנשקים ואף גל שני לא יעצור אותנו.
ניסיתי כבר להמיר את הכלב בחיה אחרת שתספק חוויית טבע לקטנטנים. הצעתי להוסיף עוד דג לאקווריום, אבל העולל אמר שהוא כבר בן חמש ולא יעבדו עליו הבטחות של גיל שלוש. הצעתי ללכת על אוגר, אבל הזאטוט אמר שהוא לא רוצה עכבר. לא ידעתי להסביר לו את ההבדל. בשלב מסוים הזאטוטית רצתה חולדה, נשבע לכם – היא ראתה באיזו סדרה וחשבה שזה חמוד – אבל הד"ר אמרה שהיא לא מכניסה עבודה לבית. בכלל, מהיכרותה עם חולדות בתור חוקרת אלצהיימר, היא לא חושבת שחולדה תסכים להגיע. הצעתי חתול – כלב בגישה ליברלית של "אני לא צריך שום דבר רק תדאג שיהיה פה אוכל" – אבל גם זה לא זרם. שירן בטוחה שחתולים הם שליחי השטן עלי אדמות.
כמו ילד נוסף
חשבתי להזמין הביתה את יורם לס כדי שיסביר לעולל שלא הייתה בכלל קורונה, אז ההבטחה שלי לכלב "אחרי הקורונה" לא תקפה. אגב לס, הערת ביניים: האיש שר את שיר לשלום על הבמה עם רבין בעצרת בליל הרצח. הבנאדם לא מאוד טוב בזיהוי אסונות מתקרבים.
החלטתי לשנות כיוון ולרכז מאמץ בד"ר. ניסיתי להסביר לה שהילדים גדלו וסוף-סוף יש לנו קצת זמן לעצמנו. להכניס עכשיו כלב הביתה זה עוד אחריות ובלגן. בעצם, זה ממש כמו עוד ילד. היא אמרה לי שמבחינתה זה באמת יכול לעזור בהכנות לעוד ילד. הו, האימה.
כן, כלב יכול להוות חוויה חיובית. ובאופן כללי אני דווקא מחבב את החיה החנפנית הזאת. אבל אני לא צריך להיות עתידן כדי לדעת שהכול, הכול, ייפול עליי. הילדים עוד קטנים מכדי להוציא אותו לטיולים. הד"ר לא זזה בבוקר לפני שתי כוסות קפה. המשמעות היא שאני, עם החצי תואר ראשון שלי, עומד למצוא את עצמי בכל בוקר צועק על כלב לעשות כבר קקי כי אני מאחר לרדיו. אמרתי לד"ר שאני מוכן להכין חוזה שיפרט מה כל אחד מאיתנו לוקח על עצמו. היא אמרה שסבבה, אבל היא מדענית אז עורך הדין שלה ינהל את המשא ומתן. ביקשתי את המספר שלו, והיא ענתה שאם אמשיך לנסות להתחמק היא באמת תשיג אחד.
מה המזל שלי? הגימנסיה העברית בירושלים. היא טרפה את הכלבים. הקורונה לא מאחורינו. שיקרתי לעולל שאני ממש רוצה להביא לו כלב ליום ההולדת, אבל עדיין יש קורונה אז הוא יצטרך לחכות קצת. הוא התבאס, אבל הסברתי לו שזה זמני וכשתחלוף הקורונה אמצא תירוץ אחר. הוא כבר כעס. חזרתי לשוחד: הבטחתי לו שאם יפסיק לכעוס הוא יקבל מתנה. הוא הסכים, וקניתי לו צב נינג'ה מדבר ב-300 שקלים. "תודה אבא, הצב יהיה חבר ממש טוב של הכלב". ההמשך יבוא. אחרי הקורונה כמובן.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
