כל דיון רציני בתוכנית המאה חייב להתחיל מהבחנה ברורה בין השאלה למה מתכוונים יוזמי התוכנית, ובין השאלה מה יהיו תוצאותיה בפועל. אי אפשר לדעת בוודאות למה נתניהו וממשל טראמפ מתכוונים, והדבר פתוח לפרשנות. יש די סיבות לחשוב שהם לא מתכוונים להקים מדינה פלסטינית אלא לקבור אותה, וההסכמה למדינה פלסטינית היא מהפה ולחוץ, חלק הכרחי מהתחבולה. התחכום הגדול של התוכנית הוא בגיוס של תמיכה ערבית ובינלאומית רחבה – בפועל, בשתיקה, או בהסתפקות במחאה לפרוטוקול – שבלעדיה לא תתאפשר החלת הריבונות. התמיכה הזו מחייבת את עלה התאנה של המדינה הפלסטינית. זהו גם תנאי הכרחי לקונצנזוס פנים־ישראלי רחב, שחיוני גם הוא להחלת הריבונות. כולם יודעים לשם מה הוכנסה הכלה הזו לחופה.
תומכי התוכנית מדגישים את חצי הכוס המלאה, ומתנגדיה את חציה הריק. אבל לא אלה ולא אלה עוסקים בכוס עצמה. הם דנים בפרטים ולא במכלול. הם לא עוסקים במסגרת, ברקע, בהקשר. גם לדף הלבן שמאחורי המילים ובין האותיות יש לתת את הדעת. הוא מאפשר אותן, ואסור לתת להן להסתיר אותו.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
ווטסאפ, סיגריות ודלק: מפגינים מבעירים את לבנון
האוזר: "איחוד משפחות" ייאסר לא רק ממניעי ביטחון
נראה שבמועד ב' של הקורונה אנחנו הולכים להיכשל
הלובן הזה, הרקע, ההקשר, האור שהפרטים כתובים עליו, מבהיק בזוהרו. את התוכנית עיצבו בצד האמריקני שלושה יהודים יראי שמיים ואוהבי מדינת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל לא פחות משום מתיישב ביש"ע. בצדק הגדיר אבו־מאזן חלק מהם "מתנחלים". צריך להיות רואה שחורות מדופלם כדי להניח שהם מנסים להרעיל אותנו בכוונה.
מי שזה לא מספיק לו יכול להתבונן בהתעלמות ובזלזול הבוטה של ממשל טראמפ ביחסו לפלסטינים כבר ארבע שנים. הוא גם יכול לראות את מה שכבר עשה הממשל הזה למען ישראל – העברת השגרירות, הכרה בריבונות ברמת הגולן, הכרה בחוקיות ההתנחלויות – ולהבין שראיית השחורות והטלת האימה מנותקים מההקשר.
ואם כל זה עדיין לא מאפשר לו להירדם בלילות, הוא יכול לראות את התנאים הבלתי אפשריים שמציבה התוכנית לפלסטינים, תנאים שלא יוכלו לעמוד בהם גם אם יחליטו לפתע להתחכם ולהפוך ליונים צחורות. אפשר גם לקרוא את הסעיף בתוכנית שמנתק בפועל בין החלת הריבונות ובין הקמת מדינה פלסטינית, ולהירגע.
אמת, כל זה עדיין לא יוצר ודאות מוחלטת באשר לכוונת המשוררים, אבל לא היא הדבר הכי חשוב. חשוב יותר לראות מה עתיד לצאת מן התוכנית בפועל. בשבוע שעבר אמר גלעד שרון ש"אבא שלי לא תכנן לפנות את יהודה ושומרון". ייתכן, נניח, אבל זה לא משנה. משנה מה התהליך שאריאל שרון יצר, איזו דינמיקה הוא התחיל, גם אם לא התכוון לה.
שוב ושוב מביאים לנו ציטוטים של יצחק רבין, שעולה מהם שהוא לא התכוון להקים מדינה פלסטינית. יכול להיות, ייתכן, אבל לא משנה למה הוא התכוון אלא איזו דינמיקה הוא יצר. הכוחות המניעים את המציאות חזקים וגדולים לאין שיעור מהאדם המתיימר לשלוט בהם ולכוונם. בתגובה לביקורת מימין על שלב א' של תוכנית אוסלו, "יריחו ועזה תחילה", הצטדק בזמנו יצחק רבין וטען ש"אנחנו נותנים לאש"ף רק את הצ'ופצ'יק של יריחו", אבל כל בר דעת הבין אז שהצ'ופצ'יק הזה מוליך בהכרח להקמת מדינה פלסטינית.
השאלה אם כן אינה רק למה מתכוונים יוזמי התוכנית, אלא בעיקר איזה תהליך יחולל הצ'ופצ'יק של החלת הריבונות החלקית. מי שטען שנים ש"הנסיגות נותנות רוח גבית לטרור", לא יכול פתאום להתכחש לכך שהחלת הריבונות מוציאה את הרוח ממפרשיו. מי שטען שנים ש"את הטרור מניעה התקווה ולא הייאוש", חייב להודות שהחלת הריבונות תקפד את תקוותיו. מי שטען שנים ש"אין עם פלסטיני", לא יכול לחשוש לכך שפתאום הערב רב הזה, שמעצם מהותו אין לו שום דבר משותף ושנתון למאבקי כוח של קבוצות שליטה ואינטרסים רבות ומנוגדות, יגלה פתאום רצון אחד משותף שיאפשר לו לקבל את חלקו בתוכנית. הוא גם לא יכול להתעלם מהעובדה שכבר עכשיו התוכנית מתחילה לפורר את הרשות במאבקי כוח פנימיים.
מי שדגל שנים ב"ארץ ישראל שייכת לעם ישראל", אמור לדעת שהאמת הזו חקוקה בדי־אן־איי של הבריאה וההיסטוריה. היא אינה רק אידיאל, אלא כוח ממשי הפועל במציאות. היא תקפה במלואה לא רק בשמיים אלא גם בארץ. היא מופיעה לא רק בספרים בבתי המדרש ובתפילות, אלא גם במציאות הביטחונית, המדינית והגיאו־פוליטית. היא שעצרה את תהליך אוסלו, לא קומץ מתנחלים; היא שסייעה לבנימין נתניהו לבלום את אסון אוסלו, לא כוחו ועוצם ידו; והיא גם שתהפוך בהכרח א־לוהי את הצ'ופצ'יק של החלת הריבונות החלקית שלפנינו להחלת ריבונות מלאה עד נהר הירדן, תוך מתן שלטון עצמי כזה או אחר לתושבים הערבים, גם אם לא לכך מתכוונים מחולליה.
