העילה למחאת השחורים הסוערת בימים אלו באמריקה היא אותנטית. כל אדם נורמלי יזדעזע מתיעוד רצח ג'ורג' פלויד, גבר אמריקני שחור, בידי שוטר שחנק אותו למוות בברכו. אבל המהומות הקשות, הוונדליזם והביזה אינם תוצאת הזעזוע. המתח הבין־גזעי בארה"ב הוא סיפור עם היסטוריה ארוכה ועמוקה. מאות שנות דיכוי ועבדות ולמעלה מ־150 שנה של אפליה גזעית, ממוסדת ובלתי ממוסדת, הם הלבה הרותחת בלב הר הגעש הגדול שמכונה ארה"ב.
הלבה הזו פורצת מדי פעם בעוצמה רבה. מראה המהומות מזעזע. אין באמת משהו שמצדיק מחאה בסדר גודל הרסני כזה, אבל קשה מאוד להעניק לה עילה מוגדרת היטב, או לפטור אותה בהגדרה הבנאלית "מתח בין־גזעי". ממילא, כל ניסיון לייבא את המתחים הבין־גזעיים מארה"ב למקומות אחרים, למשל למדינת ישראל, הוא מלאכותי, לא מוצדק ומזיק.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
עסקת המאה: תוכנית חלקית עם סכנה אידיאולוגית גדולה
קובעים עובדות בשטח: התשובה הפלסטינית לעסקת המאה
מגלים את אמריקה: על עסקת טראמפ, חוזרים בתשובה וסיגריות
אין ספק, בישראל יש קבוצות אוכלוסייה שסובלות מבעיות האופייניות לחברת מהגרים. יש גם כאלה שאצלן הבעיות קשות יותר, כדוגמת העדה האתיופית. יחס המשטרה לבני העדה בעייתי ביותר. זהו פצע בוער ושותת דם. הזעם שם על המשטרה אמיתי, ובמידה רבה מוצדק. אבל החיבור בין מה שקורה באמריקה ובין הבעיות בישראל בעייתי ומסוכן מאין כמותו, כי הוא מחריף את המתחים והשסעים באופן מלאכותי, ומאיים להפוך אותם לבלתי ניתנים לפתרון.
למלכודת הזו נופלים גם אנשים טובים, כמו למשל סגן השר לביטחון הפנים, גדי יברקן – איש חביב ונציג בולט של העדה האתיופית בזירה הפוליטית. ביום ראשון השבוע, כאשר המהומות כבר סערו מעבר לים, יברקן גילה הבנה למחאה הפרועה בארה"ב, בפרסום שהעלה בפייסבוק. "המקרה של פלויד, שנרצח לכאורה בידי שוטר, הדליק את ארה"ב", כתב יברקן. "היא חווה בימים אלה גל של מהומות והצתות המבטא את זעמו המוצדק של הציבור האמריקני. ציבור שלא מוכן לשתוק".
בשלב השני של טיעונו קשר יברקן בין ההתרחשויות באמריקה ובין המציאות אצלנו: "אלימות משטרה כלפי שחורים היא נגע שמדינות רבות בעולם נאבקות בו, והיא מתקיימת אפילו במדינה מתקדמת כארה"ב, שבה נשיא שחור שבר את תקרת הזכוכית וכיהן כאיש החזק בעולם. הפער מדגיש עד כמה רלוונטי המאבק בימינו וכמה עבודה לפנינו בנושא הדרכת שוטרים, יצירת נהלים מתקנים, ביקורת פנימית יעילה ואכיפה – גם אצלנו בישראל יש על מה לעבוד".
מה שיברקן לא התכוון לו, מן הסתם, הוא שיש לייבא ארצה את סגנון המהומות האמריקניות – שהן לא תוצאה של אלימות משטרתית, אלא של מאות שנות דיכוי ואפליה. הוא לא רצה לכתוב מחדש את ההיסטוריה הישראלית ולהלביש עליה סיפור של דיכוי גזעי שמעולם לא התרחש בה. אבל זה מה שהוא עושה, בבלי דעת. אין ספק שחלו שגיאות בקליטת העלייה בישראל לאורך השנים. חלקן שגיאות קשות מאוד. אבל מעולם לא קרה בישראל שום דבר שדומה אפילו להיסטוריה הקשה והמדממת של השחורים בארה"ב. ייבוא הסיפור האמריקני לישראל הרסני לחברה הישראלית ולמרקם היחסים שבתוכה, ועלול לפגוע קשות דווקא בעדה האתיופית. מספיק קשה כאן גם בלי להעתיק צרות של אחרים, שילבו את האש המקומית ויביאו לתבערה גדולה. הכוונות הטובות של יברקן ושל כמה מחבריו עלולות לדרדר את כולנו לגיהנום.
ימין זה שמאל
צרכני הרשתות החברתיות בוודאי הבחינו השבוע במסע תעמולה מתוזמר של תומכי נתניהו, שניתן לסכמו בארבע מילים: הציונות הדתית היא שמאל. בראש הלוחמים במחנה נתניהו עומד הבן יאיר, הנחשב לאושיית טוויטר. נתניהו הבן הוא בעל סגנון פרוע במיוחד, לא בוחל בהשמצות ולא לוקח שבויים במלחמותיו למען אביו ונגד כל מי שלהבנתו מייצג אינטרס סותר לאינטרס של אביו. אבל הוא לא לבד. מחנה נתניהו כולו מגויס בימים אלו למסע התעמולה הזה.
במבט שטחי המסע הזה מעט משונה. הרי אין כרגע מערכת בחירות באופק, והציונות הדתית נמצאת בשפל פוליטי שלא ידעה זה שנים. אבל מי שמכיר מעט את נתניהו ועוקב אחריו יודע שזה צפוי לגמרי. אם יש משהו שמלחיץ אותו מאוד, הרי זו אופוזיציה מימין. נתניהו שונא שמאגפים אותו מצד ימין של המפה, ובאופן מסורתי עושה הכול כדי להחליש את האופוזיציה הזו. בעיני נתניהו, העובדה שימינה נותרה מחוץ לממשלה היא אמנם נקמה מתוקה בנפתלי בנט ובאיילת שקד, אבל היא גם מוקד סיכון. הצעד הראשון לנטרול הסיכון הזה נעשה בפיצול ימינה, אבל הוא לא הספיק, בעיקר מפני שהרב פרץ לא באמת הביא איתו כנדוניה לקואליציה נתח מובהק ממצביעי ימינה. לכן, הצעד הבא הוא לייצר דה־לגיטימציה לביקורת מימין על ראש הממשלה.
תיאוריית הקשר שתומכי נתניהו מנסים להטמיע פשוטה: כל ביקורת ימנית על נתניהו מחלישה את שלטון נתניהו, ושלטון נתניהו הוא הוא שלטון הימין. ואם הביקורת מחלישה את שלטון הימין, היא בעצם שמאל בתחפושת. מכאן והלאה, כל מה שנותר הוא לחפש הוכחות לקשר הנסתר בין הציונות הדתית ואנשי ימינה ובין השמאל, ובחיפוש הזה כל בדל ראיה הוא "אקדח מעשן". העיתונאי בן כספית שיתף פוסט של נפתלי בנט על הקורונה – צ'ק. מועצת יש"ע מתנגדת לתוכנית המאה – צ'ק. נשיאת הקרן החדשה לישראל מסמנת (לפני שנים) את הציונות הדתית כיעד פעולה – צ'ק. בקיצור, כל בדל הוא הוכחה, ולעזאזל האמת. כל זה רק יחריף ככל שימינה תתמיד בעמדת האופוזיציה מימין. אין צורך להיות מופתעים בכל פעם מחדש.
הסוד של בל"ד
הסולידריות של ערביי ישראל (או כפי שחלקם מכנים את עצמם "פלסטינים אזרחי ישראל") עם ערביי יו"ש היא לכאורה אחד הערכים הבסיסיים של הפוליטיקה הערבית־ישראלית. אך השבוע למדנו שוב מה היא שווה באמת. ח"כ סמי אבו־שחאדה מבל"ד, חבר הרשימה המשותפת, הציג בריאיון לבן כספית וינון מגל ברדיו 103 כיצד הוא רואה את הפתרון הנכון לסכסוך הישראלי־פלסטיני. אבו־שחאדה הסביר שהוא בעד פתרון שתי המדינות, אבל לא מדינה אחת יהודית ומדינה אחת פלסטינית, אלא מדינה אחת פלסטינית ומדינה אחת שהיא "מדינת כל אזרחיה". לטעמו, במדינה הזו, השנייה, צריך להתקיים שוויון מוחלט בין יהודים לערבים, ולכן היא אפילו לא יכולה להיקרא "ישראל". צריך למצוא לה שם אחר.
נניח לרגע בצד את השאלה מדוע לעם הפלסטיני מגיעה הזכות להגדרה עצמית ולעם היהודי לא. החזון של אבו־שחאדה מעלה שאלה מעניינת אחרת: אם המדינה השנייה היא מדינת כל אזרחיה, עם שוויון מוחלט בין יהודים לערבים, בשביל מה בעצם נדרשת המדינה הפלסטינית העצמאית? למה שלא תהיה כאן מדינה אחת גדולה לכל אזרחיה, מהירדן ועד לים?
לשאלה הזו אבו־שחאדה לא יכול לענות בגלוי, אבל התשובה משתמעת היטב מתוך ההתנהלות של הנציגות הפוליטית של ערביי ישראל. הם מסרבים בתוקף להיות אזרחים של אותה מדינה שהפלסטינים ביו"ש יהיו האזרחים שלה. הם מעוניינים להיות אזרחיה של מדינה שתעניק להם שוויון לאומי, אבל לא תהיה חלילה מדינה ערבית. האפשרות שהפלסטינים ביו"ש יהיו גם אזרחי המדינה שלהם פשוט מבעיתה אותם. הם מפחדים, יותר מאיתנו, להיות אזרחים במדינה שתאבד את אופייה המערבי ותהיה חלק מהמרחב הערבי. כתוצאה מכך, היחס שלהם לערביי יו"ש אינו יחס של אחים אלא של פטרונים. לא זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני מטרידה אותם, אלא החשש הכבד מחיבור המדיני לפלסטינים.
גם בישראל אנשים סובלים בגלל צבע עורם, אך אין שום מקום להשוואה בין הגזענות האמריקנית למתרחש פה, ואבוי לנו אם נתקנא במהומות שם
