התגובות בישראל על מהלך החלת הריבונות רק מוכיחות את מה שהיה ידוע מזה זמן: חזונות הקצה משמאל ומימין להסדרת היחסים עם הפלסטינים אינם רלוונטיים להגדרת המציאות המדינית. בפרספקטיבה היסטורית המושגים שמאל וימין בהקשר המדיני – אסטרטגי התקיימו בצורתם המלוטשת רק בשתי פעימות קצרות של זמן לאורך כל שנות קיום המדינה.
הפעימה הראשונה, בשלהי שנות ה-60 בעקבות המלחמה ב-1967, אז נבנתה פרדיגמת הימין המובהקת. היא עמדה בסימן הרעיון שאנשי הציונות הדתית הובילו להחלת שליטת היהודים על כל המרחב הגיאו-פוליטי בין הים התיכון ובין נהר הירדן וליצירת מודל יחסים א-סימטרי בין יהודים ופלסטינים המעניק משקל מוחלט למה רוצים היהודים על פני מה חושבים הערבים-פלסטינים.
הפעימה השנייה, באמצע שנות ה-90 בעקבות "הסכם אוסלו", אז התגבשה פרדיגמת השמאל המובהקת אותה הוביל המחנה הליברלי-חילוני. היא עמדה בסימן המאמץ לחלוקה פיסית ודמוגרפית מוחלטת של המרחב בין הים לנהר, תוך שאיפה הומניסטית לכינון מערכת יחסים סימטרית בין ישראל ובין המדינה הפלסטינית לעתיד.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
לעזאזל האמת: נתניהו שונא אופוזיציה מימין
מי בנה את התוכנית? שלושה "מתנחלים"
זנדברג נגד מגל: למי אכפת יותר מיהדות התפוצות, לימין או לשמאל?
שתי פעימות הזמן הללו, על שני הניסיונות הגלומים בהם, זה של הימין וזה של השמאל, להגדיר מודלים אסטרטגיים ולעצב את מערכת היחסים עם הפלסטינים היו בבחינת היוצא מן הכלל שהעידו על הכלל. הדבר לא התכתב עם המציאות האמיתית של הסכסוך ומאפייניו המורכבים, אלא עם חזונות קצה אוטופיים שביקשו לייצר סדר אסטרטגי חדש, יציב, חלוט, מושלם לעולמי עד.
בפועל, מאז 1948 נשען הרעיון האסטרטגי הציוני להסדרת היחסים עם הפלסטינים על מודל ריאליסטי שביקש לשלב בין מרכיבים של שתי הגישות מבלי לאמץ עד תום את תכולתן המליאה. זאת, מתוך הבנה מפוכחת כי מצד אחד אין אפשרות אמיתית לחלוקה מוחלטת של המרחב הגיאו-פוליטי המעורבב בנוכחות יהודים ופלסטינים העורגים אלה וגם אלה אל המולדת הגדולה; ומצד שני הגדרת המדינה כיהודית והניסיון הביטחוני השלילי מול הערבים-פלסטינים מחייב את ישראל לסוג של נפרדות במציאות של ערבוביה.
לכן, כמו שאמרו שלישיית הגשש החיוור: ב-1967 עשינו את מה שעשינו ב-1948. במילים אחרות, המודל שאומץ כבר מ-1948 ביחס לערביי-ישראל, הוחל לאחר מכן על הפלסטינים ביהודה ושומרון והתבסס על רעיון המובלעת. המשמעות שלו היא, הפיכת הגורם הערבי-פלסטיני לישות סף שמצד אחד נוכחת בתוך המערכת הישראלית רבתי, דבר שמאפשר לאחרונה, דומיננטיות ושליטה מתוך עמדת כוח; ומצד שני, סימון קווי נפרדות (חוקיים, פוליטיים, תרבותיים, כלכליים) בין שתי האוכלוסיות שנועדו להבטיח את קיום המדינה היהודית.
זהו ההקשר ההיסטורי והאסטרטגי דרכו צריך לנתח ולהבין את "עסקת המאה" של נתניהו-טראמפ שצמחה רעיונית מתוך אותו מודל שמעולם לא התיימר, כמו נוסחאות הקצה של הימין והשמאל המובהקים מסוף שנות ה-60 ומאמצע שנות ה-90, להציג אוטופיה שתביא את הנצח ותפגיש את השמים עם הארץ. ההיפך הוא הנכון. המסגרת החשיבתית היסודות שאפיינה את ישראל מאז ומעולם הציעה מסגרת רעיונית ריאליסטית, גם אם לא מושלמת, להתמודדות עם המציאות ולא לארגן מחדש את יסודותיה וחוקיה.
זו חשיבה שמצד אחד, ברוח תפיסת הימין המובהק, הכירה בכך שהסכסוך הוא פה כדי להישאר והאלימות תהיה רכיב קבוע במערכת היחסים עם הצד השני ולכן ישראל נדרשת לעוצמה מול הפלסטינים. אבל זו חשיבה שמצד שני גם הכירה, ברוח תפיסת השמאל המובהק, בצורך לסמן בדרכים שונות את נפרדות שתי האוכלוסיות היהודית והערבית כדי להבטיח את קיום המדינה היהודית במציאות של ערבוב.
לאורך השנים התקשתה ישראל לתרגם את התפיסה הזו לתוכנית מעשית וברורה ולמעשה היא הופקרה להיטלטלות הרעיונית בין שתי תפיסות הקצה האוטופיות משמאל ומימין. אבל החדשות הטובות הן שבעשור האחרון, מאז התמוטטה האינתיפאדה הפלסטינית השנייה, הפכה התפיסה הרעיונית הזו למציאות שבפועל מגדירה את היחסים בין ישראל ובין הפלסטינים מבלי שזו קיבלה כותרת והגדרה פורמאלית-משפטית-מדינית.
מודל המובלעת קרם אפוא בפועל עור וגידים בדמות קיומה של אוטונומיה פלסטינית המנוהלת על ידי האליטה הפלסטינית מרמאללה, כאשר המרחב הפלסטיני נשלט ביטחונית על ידי ישראל בתנאים שבהם מצליחים שני הצדדים לייצר בפועל הפרדה, במימדים שונים, בין יהודים לערבים-פלסטינים. זו מציאות שכוננה יציבות ביטחונית יחסים בתנאי בסיס שבהם יסודות הקונפליקט נשמרים ואינם מתאדים לחלוטין, אבל גם אינם הופכים את חיי שני הצדדים לסיוט.
עסקת המאה של נתניהו-טראמפ מבקשת עתה לתת תוקף מדיני פורמאלי ומשפטי למעשה שכבר נעשה בפועל. מבחינה זו, החידוש הגדול בתוכנית החלת הריבונות אינו המעשה עצמו אם כי מסגורו המדיני וטועים אלה המציירים את המהלך כדרמה גדולה המהפכת מציאות. המציאות היחידה שמהלך החלת הריבונות משנה מתמצת בתוקף שניתן באמצעותו לפרידה מרעיונות הקצה מימין ומשמאל. המהלך אינו צפוי להוביל למימוש חזונו האולטימטיבי של הימין ועל כן הוא מתקבל בחמיצות על ידי חוגים בהתיישבות ביהודה ושמרון, אבל באותה נשימה הוא אינו צפוי להוביל למימוש חזונו האולטימטיבי של השמאל ולכן מתקבל כמעט באותה חמצמצות על ידי החוגים הליברלים.
זו אינה תוכנית להקמת מדינה פלסטינית, אבל גם לא להקמת מדינה יהודית-רבתי. מדובר בתוכנית אמצע שממרכזת מחדש את המחשבה המדינית-אסטרטגית של ישראל וסוגרת אחרי 72 שנים את חזונו של דוד בן-גוריון. אחרי שהפוליטיקה הישראלית עברה תהליך של מרכוז עם הקמת ממשלת האחדות/חירום שהותירה בצד את הקצוות הפוליטיים של השמאל והימין. עתה מגיע השלב של המרכוז המדיני המגולם במימוש עסקת המאה ובמהלך להחלת הריבונות החלקית על חלקים מיהודה ושומרון שמותיר בשוליים גם את הקצוות המדיניים של השמאל והימין. ניתן לסכם אם כן בשפה 'גששית': ב-2020 ישראל עושה את מה שעשתה ב-1967, שבה עשתה את מעשה 1948.
