לפני חמש שנים השתתפתי בסיור בניו יורק, כחלק ממשלחת של אנשי תקשורת, שהגיעה מטעם ארגון "גשר" לכרך הגדול כדי לעשות היכרות ראשונית עם הקהילה היהודית הגדולה בעולם. נפגשנו עם מגוון של אישים יהודים מהקהילות השונות בעיר, כאשר אחד מהמפגשים היה (וסליחה על כך שזה נשמע כמו בדיחה) עם רב אורתודוקסי, רב קונסרבטיבי ורב רפורמי. המפגש היה מרתק, אבל נעדרו ממנו שלושה עיתונאים חרדים מחברי המשלחת. ההיעדרות פתחה דיון סוער בין החברים שלא את כולו אני זוכר כיום במדויק. אולם טיעון אחד חזר בדיון הזה כמה פעמים מפיו של אחד העיתונאים החרדים שהשתתפו בשיחה: חוסר נכונות לתת הכרה ולגיטימציה לרבנים הלא אורתודוקסים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פוסטים פוגעניים: "לא בטוח שהסנקציה האפקטיבית היא באמת מחיקה"
– הרב סרחיו ברגמן על נישואי תערובת: "יש לכתחילה, ויש בדיעבד"
– הרבה דלפין הורווילר: "יש בינינו היהודים קשר גיאולוגי, עם שברים"
נזכרתי בוויכוח הזה אתמול (ראשון) כשצפיתי בפאנל של ועידת מקור ראשון בו השתתפו הרב אליעזר מלמד והרבה דלפין הורווילר, בהנחייתו של פרופ' גיל טרוי. במסגרת המפגש הזה לא היה עיסוק בפערי ההשקפות בין השניים, שהם מן הסתם רחבים ועמוקים מאוד. מה שכן היה בו הוא נכונות הדדית למפגש. גם הרב מלמד, וגם הרבה הורווילר, אינם "מתונים" בעמדותיהם. כל אחד מהם מחזיק בעמדות נחרצות שאינן נתונות למשא ומתן או לפשרה עם הצד השני. החידוש בדברים שלהם היה, אם כך, דווקא באמירה שמפגש איננו משדר "לגיטימציה" או "הכרה". המפגש הוא פשוט מפגש. להכיר אחד את השני וללמוד אחד על השני. היכרות איננה הכרה, וההכרה היא בכלל לא הסוגיה.
צפו בפאנל: ועידת עם עולם – לא מפחדים משיח
ברגע שמנטרלים מהשיח את העיסוק ב"הכרה" ו"לגיטימציה", אז גם העיסוק בקווים האדומים של השיח, ועם מי לא משוחחים, הופך ברובו למיותר, כפי שהסביר הרב מלמד בשיחה אתמול. "מי שמעוניין לשבת כדאי לשבת איתו. אני לא אומר שאין בעולם רשעים, יש. אבל מי שרוצה ברעת עם ישראל ממילא לא יבוא. לא צריך כל הזמן לחפש את מי צריך עכשיו לזרוק מהמסגרת".
נכון, צריך להודות ביושר. זה לא פשוט. המתקפות על המפגש אתמול היו צפויות. קשה לנו מאוד "לבלוע" את הרפורמים והקונסרבטיבים. זה נראה לנו באופן אינטואיטיבי, וגם מעבר לאינטואיטיבי כ"לא יהדות". מצד שני, שיח פנים דתי הוא תמיד קשה יותר משיח בין דתי, כפי שציינה בצדק הרבה הורווילר במהלך השיחה. "היו לי הרבה הזדמנויות בשנים האחרונות להיות בשיח בין דתות והגעתי למסקנה שהרבה יותר קל לדבר עם הרחוק מאשר עם הקרוב, אבל זה האתגר".
הרבה שנים גם אני נרתעתי ממפגשים פומביים של רבנים עם רבנים רפורמים וקונסרבטיבים. אחד הדברים שהתחדדו לי בפעם האחרונה שהייתי בארה"ב, במסגרת משלחת של תכנית "ערבים זה לזה" הוא המחיר. לא לדבר עם רבנים רפורמים וקונסרבטיבים משמעותו לא לדבר עם ההנהגה הרוחנית של החלק הארי של יהדות התפוצות. אי אפשר לרצות להיות בקשר עם יהדות התפוצות אבל להחרים את ההנהגה הרוחנית שלה. אנחנו גם לא היינו מוכנים לדבר עם מי שמחרים את הרבנים שלנו, ובצדק.
אם אנחנו עם אחד, צריך לייצר מרחב של קשר שהשיח הפתוח הוא כמובן רק הקומה הראשונה שלו. אבל אי אפשר לטאטא את הקושי שיש כאן ברקע, ולכן לא נכון לנסות כבר כעת לדלג לקומות הבאות. קודם כל צריך לבסס את קומת השיח הפתוח. להגיע למצב שהעם היהודי כולו, או לפחות כל מי שמעוניין בקשרים הדדיים בין כל חלקי העם היהודי, מנהל שיח פתוח, קשה, נוקב ומאתגר, וביחד עם זאת מכבד ואוהב ומקרב. שיח שלא חותר להסכמות בנקודות המחלוקת, אלא לאיתור אזורי ההסכמה ומרחבי שיתוף הפעולה האפשריים למען עתידו של עם ישראל כעם אחד. רק אם נבין שזה תפקידנו וזו חובתנו, שזה ניתן וזה גם נדרש, נוכל להמשיך להיות עם אחד גם בדורות הבאים.
