הגאון בעל אלף הפרצופים, מאיר אריאל, כתב גם כמה שירים בסגנון מזרחי. אחד מהם, "ציונה", גם ניתן לזמר ניסים גרמה לביצוע, כך שכמעט אי אפשר לחשוד שאריאל הוא מחבר המלים והלחן. רק משחקי המילים המשובחים יכולים להסגיר את הכותב: "מכף רגלך שבסנדל / אל שיער ראשך המתולתל / וחוץ ממה שמעורטל / מה את לובשת / טלאי חולצה של אחותך / בלויי מכנס של חמותך / וחגורה של חברתך / לא מתביישת… איפה, איפה את ציונה / מתי תרצי כבר את שלך / החברות שלך, ציונה, יושבות ומקנאות רק בך, מתי תרצי כבר את שלך".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למה לא ישראל: המדינה שניצחה את הקורונה
– כיתת אמן: מיהו יהודי, גרסת התמונה
– "כשקהילות נסגרות זו קטסטרופה, בחו"ל אין תפילת מרפסות"
נזכרתי בשיר הזה השבוע, כשראיתי ב"ידיעות אחרונות" את תמונות מסיימות התיכון הישראליות, שמקוננות על שמגפת הקורונה שיבשה להן את תכניות נשף הסיום הפסאודו-אמריקני. להורים של חלקן הקורונה פירושה אובדן משכורת, וסיוטי לילה של איך מביאים הביתה לחם וחלב. גם אם מדובר בהורים עשירים, בוודאי נרשמה אף אצלם פגיעה משמעותית בהכנסות. אבל התיכוניסטיות הצעירות לא יוותרו על שמלות הערב, השטיח האדום ובני הזוג עם הפפיון. בברלי הילס פינת ביאליק.
אתן חיות בסרט, מתחשק לומר להן, במלוא מובן המילה. הנשפים הפומפוזיים האלה הרי אינם יצירה מקורית ישראלית. כל-כולם חיקוי של יותר מדי סדרות תיכוניסטים אמריקניות, בהן הואבסנו בעשורים האחרונים. אבל אפילו במקום בו נולדו, אמריקה הגדולה, הם הולכים ומתגלים כחסרי כל הקשר לחיים הממשיים. אמריקה הגדולה מצטיירת כבר שנים, ובוודאי בחודשים האחרונים, כמי שהולכת ומאבדת מגדולתה, עד שהנשפים האלה, ושאר גילויי השואו האמריקני המוגזם, נראים יותר ויותר כמו נשפים חגיגיים על סיפונה של הטיטניק.
כמו כל תופעה חברתית, גם התכונות החיוביות והשליליות של האתוס האמריקני הן בדרך כלל שני צדדים של אותה מטבע. במקרה האמריקני מדובר במטבע החירות, ואם לדייק יותר: אתוס האינדיבידואל. לא במקרה פסל החירות הוא הסמל המקבל את פני הבאים לעיר האמריקנית החשובה ביותר. לא במקרה חופש הדת, ומגילת הזכויות בכלל, הן סמלה הבולט ביותר של החוקה האמריקנית. לא במקרה הדפוס המובהק ביותר של הקולנוע האמריקני הוא של היחיד הנלחם בממסד המושחת ויכול לו. ולא במקרה הקפיטליזם בגרסתו האמריקנית הוא האורתודוקסי ביותר מכל מדינות המערב.
אבל לאמונה הזו יש כמובן גם ביטויים שליליים מאוד. החל מאנשי העסקים, שיאמרו מפורשות ש"המחויבות היחידה שלנו היא לבעלי המניות", המחוקקים שמתנגדים לביטוח בריאות ממלכתי, בגלל "העוול בעצם הכפייה הממסדית על הפרט להפריש ממשכורתו לביטוח בריאות", כשהתוצאה היא שכרבע מהאמריקנים נטולי ביטוח בריאות; תפיסת "נשק לכל דורש" שהרי איך יעלה על הדעת שהפרט לא יישא נשק כשיבואו מהממסד לחסל אותו ועוד.
בחודשים האחרונים מתנקזות כל הרעות החולות גם יחד ומתנקמות באמריקה. חלק משמעותי ממספרי המתים מהקורונה נובע מהעובדה שאנשים נטולי ביטוח בריאות נמנעו מלערוך בדיקות שעולות להם כסף רב; חלק אחר נובע מהעובדה שמושלים רפובליקנים, בתמיכתו של הנשיא טראמפ, יצאו נגד עצם הרעיון של הסגר. הרי מה פתאום שתפיסה פרימיטיבית של ערבות הדדית תמנע מאיתנו לצאת לעבודה ולסכן את מצבנו הכלכלי. גם המתח בין שחורים ללבנים, שהתפרץ במיניאפוליס, הוא לא רק מתח גזעי (בצוות השוטרים שעצר את ג'ורג' פלויד היו גם שוטר היספאני ושוטר שחור), אלא גם ביטוי לתפיסה שמי שאינו הולך בתלם של ההתנהגות הנכונה ליחיד, ראוי לעונש החמור ביותר. פלויד, שפוטר בגלל משבר הקורונה, אכן נחשד בשימוש בשטר מזויף ובשימוש בסמים, ולכן כביכול מגיע לו כל עונש נורא שיקבל.
בספר שהפך מכונן כמעט מרגע הפרסום, "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", טען הסוציולוג הגרמני מקס ובר שיש קשר הדוק בין התפיסה הדתית שמאפיינת את האתוס האמריקני לתפיסה הכלכלית שלו. הפרוטסטנטיות ככלל הדגישה את מעמדו של הפרט, מול זה של הכנסייה הקתולית. אבל, טוען ובר, הפרוטסטנטיות האמריקנית נשענת על תפיסה ספציפית של התיאולוג ז'אן קלווין, שהאמין שגורלם של בני אדם חתום עוד לפני היוולדם, ולא משנה מה יעשו. האדם לא יכול כמובן לדעת מראש איזה גורל נגזר עליו, ורק סיפור חייו מוכיח בדיעבד מה הייתה הגזירה. הצלחתו היא אפוא העדות הדרמטית ביותר לגורלו, ומכאן, לפי ובר, הרדיפה האינסופית של האמריקנים אחרי "ההצלחה", בעיקר הכלכלית.
לא מוכרחים לקבל את הטענה המרתקת אבל קיצונית הזו כדי להבחין שהאמריקנים הם בו-זמנית אומה קפיטליסטית מאוד ואומה דתית מאוד. כך שסביר שיש קשר כלשהו בין שתי העובדות האלה. מתוך כך מוכרחת לבוא השאלה: מה מחבר בין התרבות האינדיבידואלית הקיצונית הזו והאתוס היהודי, שכולו מבוסס על בחירה חופשית ועל ערבות הדדית עד כדי תפיסה סוציאליסטית קיצונית של חזרת קרקעות לבעליהן המקוריים בשנת היובל. כן, נכון שבזכות אתוס החירות האמריקני זכו היהודים באמריקה לחופש שלא זכו לו מעולם בתנאי גלות. על כך נהיה אסירי תודה לעולם לדוד סם. אבל האם משמעות התודה צריכה להיות גם אימוץ הערכים האמריקניים? התשובה המתבקשת: לא, תודה.
