נגיף הקורונה אינו נשק ביולוגי. איך אני יודע? משום שזה הנשק הביולוגי הכי גרוע שאפשר לדמיין: אתה מפזר אותו על חיילי האויב בשדה הקרב, הם ממשיכים להילחם כאילו כלום, ואחרי חודש הסבתות שלך מתחילות למות. למה בכל זאת נפוצות בעולם כולו תיאוריות קונספירציה כאלו? משום שקשה לנו להשלים עם ההנחה שהסבל אינו חלק ממהלך עולמי כביר, שלטרגדיה שלנו אין משמעות ענקית. התשובה היהודית הקלאסית היא שאנחנו יכולים למצוא בסבל משמעות אישית, אם נתאמץ לצמצם אותו, וגם ננסה לצמוח מתוכו ולהפוך לאנשים טובים יותר. התשובה הקונספירטיבית היא שהמשמעות כבר כאן: בלי שידענו, אנחנו חיילים במלחמה עולמית. לא וירוס עלוב מתעתע בנו, אלא קנוניה עולמית מרושעת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בזכות הקורונה – עלייה חדה בפתיחת תיקי העלייה לישראל
– "מכנה משותף חזק מחפה על כל מחלוקת"
– למה לא ישראל: המדינה שניצחה את הקורונה
הנטייה לחשיבה קונספירטיבית השתלטה על רשות הרבים שלנו עוד הרבה לפני הקורונה. בכל מקום אנחנו רואים רק קנוניות של דיכוי ושליטה. בעיני חוקרים רבים, החברה שלנו היא זירת דיכוי אימתנית. זו אינה מסקנה ממחקר היסטורי או סוציולוגי, אלא הנחת המוצא של המחקרים הללו. ההיסטוריונית גרטרוד הימלפרב כתבה על המאמץ האנגלי להביא חינוך חינם לילדי העניים במאה ה־19, והעירה שאף איש ציבור ויקטוריאני לא יכול לצאת נקי משיפוטם של עמיתיה ההיסטוריונים חובבי הדיכוי. אם הוא התנגד לחינוך חינם, הרי זה משום שרצה שהעניים יישארו בורים מנוצלים; אם הוא תמך בחינוך חובה חינם, הרי זה ודאי משום שרצה להכשיר פועלים זולים ומיומנים לבתי החרושת שלו.
יש לי חברים שמאמינים שצורת החשיבה הזו מופצת בכוונה. הם מתארים מזימה עולמית להפצת תורות הדיכוי והשליטה, ובכך הם רק מוכיחים עד כמה שולטת היום החשיבה הקונספירטיבית: אפילו מי שמנסה להתנגד לה, מתפתה לתאר אותה עצמה כקונספירציה. האמת היא שכמו רוב הטרגדיות בחיינו, גם הנהייה אחרי תיאוריות של קנוניות דכאניות אינה מזימה שטנית בקנה מידה עולמי.
כאשר אנחנו עומדים מול טרגדיה קשה – גבר רשע שרוצח את בת זוגו, שוטר רשע שהורג עצור חף מפשע – לפעמים נדמה שאם נדבר רק על התקף רשעות של אדם רע אחד, זה יהפוך את הטרגדיה לסתמית. אבל נדמה לי שהדרך להעניק משמעות לטרגדיה אינה להפוך אותה לקנוניה עולמית כבירה. תמיד היו בעולם גזענות ושנאה, אבל אין בעולם מלחמה של הגברים נגד הנשים, ואין באמריקה מלחמה של הלבנים נגד השחורים. פרופ' שלום רוזנברג כתב פעם שהדרך להתמודד עם עוונות אינה לרכז אותם בביוב של רוע, אלא לדלל אותם בים של מעשים טובים.
לחרפתנו, אפשר למצוא בהיסטוריה האנושית גם ביובים של רוע, מערכים אדירים של דיכוי מרושע. לשמחתנו, אלו תופעות נדירות בעולם שלנו היום. הנאצים הקימו אימפריה של דיכוי רצחני. האם באמת אפשר להשוות אליהם את העולם המערבי של המאה ה־21, עם כל חסרונותיו? לאדם שחור באמריקה יש לא מעט קשיים, אבל הוא יכול להיות אפילו נשיא. האם סביר להשוות את מצבו למצב היהודים בגרמניה הנאצית?
למרבה ההפתעה, בעיני רבים התשובה היא חיובית. כדי להצדיק את התשובה הזו צריך להרחיב את היריעה. אם מתייחסים רק למקרי הרצח של שחורים בידי לבנים, למשל, אדם עשוי לבדוק בכמה מקרי רצח הרוצחים היו דווקא שחורים, ולהגיע למסקנות שונות בתכלית. כדי לתאר את החברה המערבית כזירת דיכוי הרסנית צריך לתאר רצף בדיוני בין קורבנות הרצח לבין מיליון פגיעות זעירות, "מיקרו־אגרסיות", שרק הכשרה מיוחדת בתיאוריות ביקורתיות מזהה את מלוא משמעותן הדכאנית. שני חוקרים ניתחו את הדיכוי הממסדי שהיה נהוג בגרמניה הנאצית, וניסו להפיק ממנו לקחים לגבי הדיכוי המוסדי בימינו. הם הביאו דוגמה לדיכוי חברתי עכשווי: שוק העבודה הקפיטליסטי, המדכא את עובדיו אפילו בנוגע למראם. למשל, ההוראה שקיבלו עובדי דיסניוורלד לגבי אורך הציפורניים שמותר להם לגדל. הכותבים ציינו שהדיכוי הזה הוא אכן "רך בהשוואה לקיצוניות של הג'נוסייד", אך בסופו של דבר גם הוא "משפיע על יכולתם של בני אדם לפעול, לחשוב ולהרגיש". אכן, דומה להפליא.
טוב שאנשים אינם אדישים לנוכח סבל. לא טוב אם הנטייה הזו מובילה אותם להנחה שיצר לב החברה רע מנעוריה, שעולמנו כלוא במאבק נצחי בין מדכאים למדוכאים, בין חזקים ל"מוחלשים". לדוברי הגישה הזו יש נשק חזק, והוא התחושה המחמיאה שרק הם יודעים להיפטר מהאשליה, לקלף את המסכה, ולחשוף את הפרצוף השטני שמסתתר מתחתיה. אבל אנחנו היום הרי יודעים שמתחת למסכות נמצא בדרך כלל אנשים כמונו, והדבר הכי גרוע שרובם המכריע יעשה לנו הוא להשתעל.
