שבתות בר מצווה ביישובים, במושבים או בקיבוצים הן שונות מאוד מהשבתות שנחגגו בעיר. בילדותי, כשהייתה בר מצווה, הנשים היו עם הסוכריות והחברות מהשבט היו מורשות – במקרה הטוב – לקבל חופן לזריקה. בתום האירוע הקהל הוזמן לקידוש ובסיומו כולם היו הולכים הביתה, ובא לציון ריח־של־דג־מלוח־עד־מוצאי־שבת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הדוד סם כוכב נופל: די לאמריקניזציה בישראל
– את הכסף חזרה: העונה המאכזבת של "מיליארדים"
– טוויטר בעברית ואוכל כשר: איחוד האמירויות מחממת את היחסים עם הקהילה היהודית
מחברותיי שמתגוררות בערים השונות הבנתי שהיום זה בערך אותו הדבר, אבל הרבה יותר מוגזם. בכל בר מצווה צריך קונספט, או לפחות לבחור צבע מוביל. כל אחד על פי יכולותיו מפגיז בשלל עיצובים ברוח הקונספט, ומעליהם מרחף פסוק – במקרה הטוב קשור, במקרה הסביר מאולץ – המכיל את שם החתן. אם בתקופתי היינו מסתפקים בברכון, היום מעוצבים גם ברכת הדלקת הנרות, הברכון ששודרג לערב שירה, סדר ההבדלה ואפילו מפת ההגעה לחניה. אני לא חושבת שזו הגזמה, שהרי בתוך מוגזמותיי אני חיה, זה יפה ומוסיף וכמובן – מיותר לחלוטין.
ויש את אלו שמעדיפים לחגוג בבית מלון. במקום לעשות סקר שוק היכן ניתן לשכן את בני המשפחה הרחוקים בקהילה הקרובה, לוקחים את כולם לשבת מחוץ לבית. האורחים נאלצים למצוא סידור לילדיהם ואילו מסדרי החדרים נאלצים למצוא ילדים שמתחבאים במעליות שבת. בסך הכול כיף.
עכשיו, כשאני והחברות עוברות מארגוני בריתות לארגוני בר מצוות, אני מספיק מנוסה בשביל לתת כללי זהב לחברות המארגנות:
1. בבואכן לארגן את רשימת העוגות, השתדלו לזכור מה נאכל בקידוש הקודם. למשל כשמבקשים ממני להכין עוגה, אם היא לא נאכלת, אני עוברת אדם־אדם ומכניסה לו לצלחת, רק לא לחזור הביתה עם מגש מלא. על כן – פנו למי שמכינות עוגות שהציבור אוהב לאכול. כי עם כל הרצון הטוב לעוגת שלוש שכבות שטובה רק אם מוציאים אותה מהמקפיא לשולחן – אנחנו באמצע יוני ואני מזיעה בגב וגם העוגה.
2. בואו ניסגר על עניין הסוכריות – כי במנייני הקורונה הנהדרים שבהם כולם יושבים על כולם, האישה הכי בקבוצת־סיכון בטבע היא האמא שמחזיקה עליה את סל הסוכריות. על כן – אל תוציאו את הסוכריות מוקדם!!! כמות הילדים המתחננים שנאלצתי לאכזב כשאמרתי "עוד לא, עוד לא" עלתה אקספוננציאלית מ"שלישי" ל"רביעי".
3. כעת לקהילות שבהן הנשים מרימות את הקידוש. ראשית: סינר זה החיים. היו ימים שחשבתי שאגיע לעזור לקידוש, אספיק לחזור הביתה לנקות מעליי את טפטופי המלפפון החמוץ וכתמי הקיגל ולחזור יפה ונהדרת לקריאה בתורה – טעות. מאז שהתחלתי להגיע חמושה בסינר, חיי הפכו יפים יותר. אני באה בסינר לא מחמיא, בקלות ובאהבה חותכת ומפלטת – ואז יכולה בזריזות המאפיינת את קלארק קנט ההופך לסופרמן להגיע יפה ונהדרת לקהל.
4. תבניות אינן נאבדות, הן רק מחליפות בתים. אל תהיי נבוכה ואל תהיי טירונית. הבאת עוגה/פשטידה/סלט – תכתבי על הכלי מלמטה מי את. וגם על הַָרינג. אין יישוב בלי שבפינת השבת האבדה שלו נמצאים חלקי מגשים של קרין גורן. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור, אבל הרבה יותר לא נעים לקבל חזרה תבנית סיליקון של הביוקר בלי התופסן השחור.
5. אחראית איומי ילדים – אני יוצאת ממש אנטי ילדים בטור הזה, ולא בטוחה שזה טוב לי. הרגע הארוך בעולם הוא זה שבין סיום התפילה לקידוש הפותח את הקידוש. ילדים (מתוקים, נו! גם שלי שם) נעמדים מסביב לשולחנות המרהיבים שלצער כולנו אי אפשר לצלם כי שבת. מה ביקשנו? רגע אחד שיעיפו מבט, שיעריכו את העבודה הקשה שהושקעה כאן. את גלגולי המפיות, את ליפופי הראפיות, את סידורי הפרחים – וטראח, הכול מחוסל. שזה טוב! בשביל זה עשינו את זה – אבל בשביל רגע ההתפעלות יש למנות אחראית איומי ילדים. תפקידה לעמוד מעל השולחנות ולסנן: "עוד לא לגעת, יהיה מספיק לכולם – לא לגעעעתתתתתתת".
6. עם תום הקידוש שוררת רגיעה שקרית. הורי חתן הבר מצווה מרחפים מאושר, הילדים כבר שבעים וכבר הפכו שוב לרעבים ורוצים הביתה. ואז נשאר צוות החיסול. הוא אחראי לעבור על החורבות של מה שהיה פעם אירוע מושקע ורענן. כוסות קולה ובהם קיגל, עטיפות סוכריות תלויות על ענפי עצים, וזו שכבר הורידה את הסינר מגלה שהעטיפה של הקרטיב מלאה בקרטיב שנמס.
7. ולסיום, והכי חשוב במוצאי שבת: רק אל תיעלבו שמיד עם צאת הכוכב השלישי כבר יצאתי מקבוצת העוגות שהוקמה לכבוד בר המצווה. בכל זאת, יש לי חלקי תבניות לחפש.
בשמחות תמיד!!!
