את הטור הזה אני מקדיש באהבה ובהתרגשות ובשמחה לחנוך דאום, שהעניק לי את אחת המתנות הכי גדולות וחשובות שקיבלתי בחיי. המתנה שלו הולכת איתי מבוקר ועד ערב, היא מאפשרת לי לכתוב, היא מאפשרת לי לביים, היא מאפשרת לי לדבר עם חברים, היא מאפשרת לי להסתובב עם חיוך בחיים האלה, שמלאים בעכבות, בלחצים, בלחשושים ובצקצוקים. חנוך דאום העניק לי את מתנת האומץ. וחשוב לי לומר לו תודה.
* * *
בשנת אלפיים וארבע עשרה פרסמתי את ספר הפרוזה השני שלי – "יאיר ויהונתן". זה היה ספר קשוח, סבוך, וקשה לעיכול, מעט מאוד אנשים קראו אותו. היו בו פרקים קשוחים מאוד, אלימים מאוד, גסים מאוד, והיו בו הרבה וידויים לא פשוטים, הרבה שקרים ואמיתות, והרבה סיפורים שחורים משחור, סיפורים ש"עדיף לא לכתוב", ואם כבר לכתוב, אז בטח שלא לפרסם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ישראל היא המקור לאלימות המשטרתית בארה"ב
– "מכנה משותף חזק מחפה על כל מחלוקת"
– כשההרצאה "כוחה של הקשבה" קיבלה משמעות חדשה
כשהספר יצא לאור עברתי ימים לא פשוטים. החשיפה האינטנסיבית והכישלון הספרותי ביאסו לי את הנשמה. כל הסביבה הקרובה שלי התביישה בי. אמא שלי התביישה בי, ואשתי התביישה בי, וההורים של אשתי התביישו בי, וחברים קרובים שלי התביישו בי, וכמה בני משפחה שנפגעו מדברים שכתבתי שם הפסיקו לדבר איתי, וכמה חברים ששירתו איתי בצבא ניתקו איתי קשר, וכמה חברי ילדות שלחו לי הודעות מגעילות. בקיצור, היה רע לתפארת. אני זוכר איך חשבתי לעצמי בימים ההם שאני גאה בספר הזה, אבל לא בטוח שהוא שווה את כל הבושות והמבוכות וההודעות המעיקות, לא בטוח שהוא שווה את זה, אולי עשיתי טעות, אולי טעיתי, השם ישמור.
החיים האלה מלאים בצקצוקים ולחשושים, כולם מיישרים את כולם כל הזמן, זה מתחיל בבית, במשפחה, באמא ובאבא, ונגמר באחרון הטוקבקיסטים המציקים, לכל אחד יש משהו להגיד, לכל אחד יש איזו הערה קטנה לזרוק, החיים מלאים בצקצוקים, בזמזומים, ברעשי רקע. אל תכתוב ככה, אל תתנהג ככה, אל תדבר ככה, אל תשתנה, פעם היית טוב יותר, תהיה כמו שאני רוצה, תהיה כמו כולם, תהיה כמו כולם.
זאת האמת, החיים האלה הם מערכת מלחיצה של סירוס מתמשך. כולנו מסרסים את כולנו. זאת הסיבה שאנשים שומרים סודות בבטן, זאת הסיבה שאנשים מדחיקים רגשות ומחשבות, זאת הסיבה שאנשים לא יוצאים מהארון, זאת הסיבה שאנשים לא כותבים, זאת הסיבה שאנשים לא הולכים עם האמת שלהם. אמאלה מה יגידו, מה יגידו, מה יגידו, אוי לבושה, עדיף לסתום, ברור שעדיף לסתום.
בשנת אלפיים ושבע, כשהייתי בטירונות, חנוך דאום פרסם את הספר הראשון שלו, "אלוהים לא מרשה". אוי זה היה ספר יפהפה וקשוח, אני זוכר שקראתי אותו וחשבתי לעצמי, זה לא ייאמן שהוא כותב ככה, בכזאת כנות, בכזאת פשטות, בכזה אומץ, בלי טיפה של בושה. הוא כתב דברים קשוחים על אבא שלו, על הישיבה שלו, על השירות הצבאי שלו, על הרגלי העונג שלו, על ההודעות שהוא שולח בשבת, למרות שהוא דתי.
אני זוכר שסיימתי לקרוא אותו, בתנופה מהירה, וחשבתי לעצמי, אוי ואבוי מה עובר עכשיו על דאום, כמה צקצוקים הוא בטח אוכל עכשיו, כמה הודעות הוא מקבל עכשיו, כמה שיחות מעיקות הוא צריך עכשיו לנהל. הוא הרי גר בהתנחלות קטנה, יש לו ילדים, יש לו משפחה גדולה, הוא עדיין חלק מחברה דתית שמרנית ורכלנית, וכולם מתפדחים עכשיו, כולם מתביישים עכשיו, כולם מצקצקים ומלחששים לו – בשביל מה זה היה טוב, באמת, חנוך, נו, בשביל מה.
בשנים האחרונות אני עוקב באדיקות אחרי הקריירה המופלאה של דאום, שהפך בתקופה האחרונה למעצמת תקשורת של ממש, באינסטוש ובפייסבוק, ובידיעות אחרונות, ובארץ נהדרת, ובסטנדאפ, ובכלל, אנשים רוצים לראות אותו, אנשים רוצים לקרוא אותו, אנשים רוצים לשמוע את מה שיש לו להגיד. ובמבט מן הצד – סוד ההצלחה של דאום ברור לי מאוד. זהו אומץ ליבו שגרם לו להתפוצץ ככה, זו הגבורה הצלולה שלו שאפשרה לו לסדוק את תקרת הזכוכית של התודעה. הוא כתב מה שבא לו, איך שבא לו, בלי לצנזר את עצמו, בלי לקפל את עצמו, בלי להתבייש. הוא כתב למרות הצקצוקים והלחשושים וההשתקות והמבטים המעיקים. הוא כתב את עצמו, כמות שהוא, בגאווה ובכנות, הוא כתב כי יש בו אומץ, וכי הוא המלך של החיים האלה.
אין לי דרך לבדוק את זה, אבל אני בטוח במיליון אחוז, שכל אותם האנשים שהתביישו בדאום באלפיים בשבע – מתגאים בו עכשיו. כולם שמחים בו, כולם משוויצים בו, כולם רוצים חלק מהתהילה ומהשמחה ומהחוכמה שהוא מדיף לכל עבר. האם הם מבינים שההצלחה הזו כרוכה בבושה של אז, האם הם מבינים שהגאולה כרוכה בהשפלה, האם הם מבינים שכדי ללבלב צריך להכות שורש. ביטוי יפה, להכות שורש. מה הקשר להכות.
* * *
זה כבר שלוש עשרה שנים שאני מביט בהערצה על המסע של חנוך דאום בעולם הזה, וברור לי שמתחת לכל ההטרלות, הבדיחות המשונות והרעשים, עומד אדם רגיש ומוכשר עם מצפן פנימי, עם עומק רוחני, עם כנות, ועם אומץ שקשה לתאר במילים. אומץ שיכול לגבור על כל הזמזומים המעיקים. הלוואי עליי אומץ כזה. הלוואי על כולנו, באמת.
וזה השיעור הגדול שלמדתי מדאום, זו המתנה הגדולה שקיבלתי ממנו. מי שרוצה להגיע רחוק צריך לשאת את השתיקות הרועמות והמבטים המביכים. מי שרוצה את החופש לכתוב את אשר על ליבו, צריך לחצות את החומה המעייפת של הדודים המצקצקים. מי שרוצה שיאהבו אותו כמו שהוא, צריך למצוא בעצמו את האומץ – לספר לעולם את מי שהוא באמת. זה מה שדאום לימד אותי. זו המתנה שהוא העניק לי. וחשוב לי לומר לו תודה.
