בעקבות הריגתו האיומה של ג'ורג' פלויד, עבריין שחור עור שבמהלך מעצרו נחנק למוות מברכו של שוטר, חווה ארה"ב גל של אלימות. לצד הפגנות מוסכמות ושקטות ישנו בולמוס של ביזה, הרס סמלי שלטון והשחתתם – כולל פסלו של אברהם לינקולן, הנשיא שביטל את העבדות ב־1865. חלק מן המפגינים אף דורשים מלבנים שישתחוו לפניהם בטקסי השפלה פומביים.
לפני כחמישים שנה, ב־1968, חווה המערב גל של מהומות סטודנטים, שכללו גם הן אלימות וביזה. הרקע להפגנות הסוערות היה מגוון. "מתקפת טט" נגד הכוחות האמריקניים בווייטנאם, "המהפכה התרבותית" שהשתוללה בסין, מותו של צ'ה גווארה, מלחמת ששת הימים, ועוד. השמאל חיפש את דרכו, ובמסגרת "מהפכת־הנגד" התרבותית של שנות ה־60, החל לפתח עוינות גוברת למערב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "אני לא חושבת שהקואליציה תתפרק על חוק ההסדרה"
– בנט: "הייתי מסמן יעד – תוך שמונה שנים חצי מיליון יהודים מארה"ב"
– "מכנה משותף חזק מחפה על כל מחלוקת"
"להתנגד לסובלנות" – איזה תיאור נפלא של השמאל החדש. הרטוריקה של השעבוד ושל האלימות השתלבו בפוסט־מודרניזם, והפכו לאבני יסוד הנלמדות באקדמיה
האווירה בארה"ב הייתה טעונה במיוחד משתי סיבות. ראשית, מהומות הסטודנטים בארה"ב הגיעו גם על רקע השתמטותם מהמלחמה בווייטנאם, ושנית, המתח הבין־גזעי בארה"ב הלך והחריף. חבית אבק השריפה הזאת הוצתה בארבעה באפריל, כשנרצח מנהיג תנועת זכויות האזרח, ד"ר מרטין לותר קינג. מהומות אלימות פרצו ביותר ממאה ערים בארה"ב, ובעיקר בשיקגו, בוושינגטון ובבולטימור.
"אמריקה הלבנה הכריזה מלחמה על אמריקה השחורה", זעק סטוקלי קרמייקל, ממנהיגי המחאה בוושינגטון. "לא צריך יותר דיונים אינטלקטואליים, אנשים שחורים יודעים שעליהם להשיג נשק. אמריקה הלבנה תבכה". במהלך ארבעה ימי הפגנות נהרגו 13 איש (שניים מהם לבנים), נפצעו יותר מאלף, נעצרו אלפים, ונגרם נזק רב לרכוש.
"הרג הוא הכרחי"
האלימות הזאת עמדה בניגוד לערכי התנועה לזכויות האזרח שהוביל קינג, תנועה שהייתה לא־אלימה במופגן מאז היווסדה בשנות ה־50, ושזכתה להישגים יוצאי דופן. כפי שכתב צ'רלס מאריי, שחקר את השפעת מדיניות הרווחה בארה"ב: "השלב הראשון של תנועות זכויות האזרח הגיע לשיאו בחוק זכויות האזרח, שאושר ב־3 ביולי 1964… איש לא היה יכול עתה למנוע ממישהו גישה למוסדות השונים באמריקה בגלל גזעו". אבל, מציין מאריי, למרבה הפרדוקס, "תנועת זכויות האזרח ניצחה – ושלושה עשר ימים אחרי כן החלו מהומות הגזע הראשונות בשכונת הארלם שבניו־יורק".
מהיכן צצה האלימות הזאת? כדי לרדת לשורש העניין יש להכיר את פרנץ פנון, יליד מרטיניק שנלחם במלחמת העולם השנייה בצרפת, נשאר בה, הפך לפסיכיאטר, ואז עבר לאלג'יריה ולתוניסיה. פנון, שחור העור, הפך לאחת מהדמויות האינטלקטואליות החשובות ביותר של השמאל החדש. ספרו המשפיע ביותר פורסם ב־1961, שנת מותו: "מקוללים עלי אדמות" (הכותרת לקוחה מפתיחת ההמנון הסוציאליסטי־קומוניסטי, האינטרנציונל).
בחלק הראשון של הספר, "על האלימות", מצדיק פנון את האלימות כלפי הקולוניאליסטים כמעשה משחרר פיזית ורוחנית. המסר שלו הדהד בתנועות השמאל המהפכניות: רק אלימות תבטיח שינוי חברתי. את האלימות הזאת הסביר והצדיק הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר, גם הוא הוגה מרכזי של השמאל החדש, בהקדמה לספרו של פנון. "הטירוף הרצחני הוא הלא־מודע הקולקטיבי של מי שעבר קולוניזציה", בישר סארטר. "הרג הוא הכרחי: חיסול של אירופי משיג שתי ציפורים במכה אחת, הוא מחסל באחת את המדכא ואת המדוכא: מה שנותר הוא אדם אחד מת ואדם אחד חופשי", "אלימות… היא שיקום עצמי של אדם".
ההגות הזאת הדהדה בעוצמה באמריקה השחורה בשנות ה־60. שנה לפני שנרצח, כתב מרטין לותר קינג על ויכוחים "עד לשעות הקטנות של הלילה עם תומכים של 'כוח שחור' שהגנו בלהט על התוקף של אלימות ומהומות. הם לא מצטטים את גנדי או טולסטוי. התנ"ך שלהם הוא 'מקוללים עלי אדמות' של פרנץ פנון… שטוען בספר… כי האלימות בריאה פסיכולוגית וכי היא שיטה טקטית מבוססת בעבור המדוכא… הם מצטטים לעיתים קרובות את האמונה של פנון, שאלימות היא הדבר היחיד שיביא לשחרור".
הכול קולוניאליזם
מרטין לותר קינג דחה את האלימות כמחוללת שינוי חיובי, אבל למרות הישגיו, הוא הפסיד בוויכוח. הסיבה לכך נעוצה בצד השני של מהומות 1968: המרד הנרחב באוניברסיטאות. פרופ' יעקב טלמון, מההוגים הבולטים בישראל באותו זמן, כתב עליהן: "מרכזיותה של האוניברסיטה בפילוסופיית־האלימות של זמננו היא פועל־יוצא של הנחות אידאולוגיות מרחיקות־לכת… המיעוט הנאור, החלוץ האוונגרדי, הוא בעל הפיקדון ההיסטורי ושליח הדורות… מנקודת מבט זו, זכאים אף חייבים חלוצי הקִדמה להזדקק לאלימות… זכותם וחובתם הן להתנגד בדרכים אלימות לסובלנות שהחברה מעניקה להשקפות, למגמות, לתנועות ולארגונים של הימין".
"להתנגד לסובלנות" – איזה תיאור נפלא של השמאל החדש. הסטודנטים הרדיקליים השתלטו על האקדמיה ושינו את פניה, בנימוקים נוסח פנון על שחרור מהתרבות המערבית האלימה והמדכאת. פנון וסארטר דיברו על הקולוניאליזם, אבל הרטוריקה של השעבוד, של הכוח ושל האלימות השתלבו היטב בפוסט־מודרניזם, והפכו לאבני היסוד שנלמדות כהשקפת עולם בסיסית באקדמיה.
המאבק הבינלאומי יובא פנימה: הכול במערב כיום הוא קולוניאליזם, דיכוי ושעבוד, בכל גזרות החברה והיחסים הבין־אישיים. השמאל החדש חווה את עצמו כמלקולם X (רק לבן ועם משכורת וקביעות). הוא נאבק בהירואיות במשעבדים ומשחרר את המשועבדים. האלימות והמהומות ברחוב והצנזורה וההשתקה באקדמיה הן היבטים שונים של אותה אידאולוגיה חובבת אלימות: בכיכרות מחריבים פסלים, באקדמיה מטהרים רשימות קריאה ופרופסורים.
עם הזמן, השליטה של השמאל החדש במוקדי הידע הפכה למובנים מאליהם רעיונות ומדיניוּת שלפני חמישים שנה היו שנויים במחלוקת כרדיקליים, פוגעים בחירות ומזיקים. זו תרבות הפוליטיקלי־קורקט, ההאשמה, הדיכוי והקורבניות, זו ההשתקה והדיכוי של דעות אחרות, זו האפליה המתקנת, הקצבאות, השוויון בתוצאות ולא בהזדמנויות, אלו זעקות "הצדק החברתי".
מבחינה מעשית, כבר יותר מחמישים שנה השמאל החדש מעצב את המדיניות הממשלתית. התוצאות? עלובות. למשל, הון עתק הושקע בניסיון לסייע לאמריקה השחורה, אבל בפועל המגמות החיוביות שהשיגה התנועה לזכויות האזרח נבלמו, והשמאל עצמו מודה שהמצב לא משתפר. מדובר בכישלון מונומנטלי.
שמא הפיכת הממשלה למתקנת חברתית והחברה לשדה קרב אלים אינה הפתרון היעיל למצוקות חברתיות? הבעיה היא שהימין לא יודע להצביע על שורש הכישלון ולהגן על חלופות מועילות יותר, משום שהוא עצמו מושפע ומאמץ ללא הרף, בלי דעת, את הנחות השמאל החדש ביחס לאופי החברה ותפקיד הממשלה. השמאל החדש נכשל היסטורית כליל ב"שחרור" השכבות החלשות, אבל בשעבוד ודיכוי של הימין הוא יכול לרשום ניצחון מובהק.
