העיר וינדזור שבקנדה נמצאת ממש על גבול מדינת מישיגן שבארה"ב. מבט מהטיילת של עיר המכוניות (לשעבר) לגדה השנייה של נהר דטרויט יגלה עיר נאה ומטופחת, שבנייניה הנושקים למים מוארים בלילות באור יקרות. אלא שבשנים האחרונות משהו מטריד את 220 אלף התושבים של וינדזור. רעש קבוע ומתמשך, שלעתים נשמע כמו מנוע של משאית מרוחקת או צליל בס עמוק, מדריך את מנוחתה של העיר השקטה. איש אינו מצליח להבין מה מקורו ומתי ייפסק.
גורמים רשמיים בודקים את התלונות משנת 2011. תיאוריות רבות, משונות יותר ופחות, עלו וירדו במרוצת הזמן. עם הימשכות הרעש והחמרתו, לטענת חלק מהתושבים, לא פלא שהחלו לצוץ גם תיאוריות קונספירציה. האשמה הוטלה על פעילות חשאית של הממשלה, על כריית מנהרות בידי ילידים אינדיאנים באזור, וכמובן – אחרי הכול העיר קרובה מאוד לארה"ב – על פעילות עוינת של חייזרים.
לא כל תושבי וינדזור שומעים את הרעש הבלתי נסבל, שאף זכה לכינוי "המהום וינדזור", אך אלה שכן לא יודעים את נפשם. בכתבה שפורסמה השבוע ב'ניו־יורק טיימס' שכותרתה "יש המהום מתמשך בעיר הקנדית הזאת, ואיש אינו יודע מדוע", צוטטה תושבת העיר שסיפרה שהיא שוקלת ברצינות לעזוב את העיר שבה חיה כל חייה: "תאר לך שאתה צריך לעזוב את כל מה שאתה מכיר ואוהב, רק כדי לקבל הזדמנות לכמה שעות שבהן שום דבר לא יהמהם לך בראש".
במדינת ישראל יש המהום רצוף וקבוע שנמשך כבר יותר מעשרים שנה. הוא התחיל ב־29 במאי 1996, ונמשך ברמות עוצמה כאלה ואחרות עד ימים אלה ממש. בשבוע האחרון הפך ההמהום לקקופוניה מטורפת. מרגע שנבחר בנימין נתניהו לראשות ממשלת ישראל, החלו רעשי רקע בלתי פוסקים במטרה להדיח אותו מתפקידו.
ייאמר מיד: רחשים ציבוריים המיועדים להחליף שלטון הם נשמת אפה של כל דמוקרטיה. שקט הוא רפש. אבל במקרה של נתניהו, מהרגע הראשון כמעט היה מדובר באובססיה שחרגה הרבה מעבר לניסיונות להחלפת שלטון בקלפי.
כמו במקרה של וינדזור, גם את "המהום ביבי" לא שמעו כולם. חלק מאזרחי ישראל כבר הפכו אותו לחלק קבוע משגרת יומם. לא מוזר להם שהניסיונות להשחיר את דמותו ודמות משפחתו לא פוסקים לרגע אחד. טבעי בעיניהם שעוצמת המתקפה האישית כלפיו חורגת מהתחום הפוליטי הסביר, כולל מקרים ברורים של איפה ואיפה לעומת מנהיגים אחרים. כמו במקרה הקנדי, גם "המהום ביבי" הפך כבר לחצי מיתולוגיה. מנסים למצוא סיבה מכאן, תירוץ משם, אבל ההמהום נמשך כל העת. לחייזרים עוד לא הגענו, אבל עוד קדנציה גם זה כנראה יגיע.
כמו אותה אישה מווינדזור שמפנטזת לנסוע רחוק ולקבל כמה שעות של שקט, כך המראתי גם אני בתחילת השבוע ללוס־אנג'לס, במסגרת משלחת של ארגון 'גשר' ומשרד התפוצות, במטרה להכיר את הקהילות היהודיות וללמוד עליהן בחוף המערבי של ארה"ב.
כמעט 15 שעות טיסה מפרידות בין נתב"ג לנמל התעופה הגדול של לוס־אנג'לס, הטיסה הארוכה הישירה ביותר מישראל. 15 שעות של ניתוק, של הפסקה קלה משטף הדיווחים, המבזקים, הפושים, המהדורות, ההמהום הישראלי הבלתי פוסק, שכאמור כבר מזמן עוסק רק בנושא אחד – נתניהו. כשנחתנו, עוד במהלך התחברות המטוס לשרוול הטרמינל הופצצנו במטח הידיעות המהממות שעוסקות בפרשיות החקירה. ההמהום חזר לחיינו, וכמעט קרע את עור התוף שלנו. מהמהום נתניהו, מתברר, אי אפשר לברוח כמו מחברו שבווינדזור, קנדה. לכל היותר אפשר לקבל פאוזה קטנה של 15 שעות.
היה קר השבוע בלוס־אנג'לס. מארחינו הקפידו להתנצל על מזג האוויר כמעט בכל מקום שהגענו אליו, כאילו יש להם אחריות על הטמפרטורות. זה בהחלט היה מאוד אמריקני, אדיב ומשעשע מצידם. לוס־אנג'לס היא הריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם אחרי ישראל וניו־יורק, והריכוז הישראלי הגדול ביותר אחרי ישראל. המספרים לא ודאיים, אבל לפי ההערכות כ־750 אלף יהודים חיים במחוז לוס־אנג'לס, וכרבע מיליון מהם ישראלים.
חייבים לומר שהמהום נתניהו אמנם נשמע גם כאן, אבל בעוצמה נמוכה הרבה יותר. במקומו רוחשים גלי הקול של המהום אחר, שלאורך השהות כאן הולך ומשתלט על האוזן. ההמהום היהודי, אם תרצו. שאלות מרתקות על זהות אתנית בעולם ליברלי, סוגיות שסובבות את דרך ההתמודדות עם נישואי תערובת של למעלה מ־70 אחוזים – האם מדובר בבעיה, או שמא דווקא בהזדמנות לצרף לעם היהודי עוד כמה מיליוני אנשים?
ההמהום עוטף את אנשי תעשיית הבידור והקולנוע בעיר, ונוגע בשאלת זהותם היהודית – האם היא משהו שצריך וכדאי לנופף בו, או אולי להסתיר? – וגם בשאלת הקהילה הישראלית הגדולה כאן: מה קורה עם הדור הבא? מה צריך לעשות, אם בכלל, כדי שגם הם ימשיכו לדבר עברית ולבוא לבקר את משפחתם שנשארה בארץ?
מאז שהסלולרי פלש לחיינו, ובעיקר מאז שחבילות הגלישה נמכרות במחיר שווה לכל נפש, פחות או יותר, אי אפשר להתחמק מההמהום הישראלי־נתניהואי גם כשאתה במרחק של 15 שעות טיסה. הבדלי השעות אמנם גורמים לכך שאתה קם בשבע בבוקר ומקבל לפרצוף במשך 20 שניות את כל הטרפת שהתחוללה במדינת היהודים, שבה כבר חמש אחר הצהריים. אבל מעבר לכך אתה נשאר מעודכן עד רמת הציוץ האחרון של עמית סגל.
ובכל זאת, המרחק מצליח לתת איזו פרספקטיבה. מחופה המערבי של ארה"ב, ההמהום הישראלי נראה עסוק בעצמו מאוד, ממוקד מטרה מאי פעם ואפילו קצת שמח לאיד. כשבאוזן השנייה אתה שומע את ההמהום הישראלי־יהודי של מערב ארה"ב, אתה לא יכול לא לשאול את עצמך מתי נפסיק להתמקד באדם אחד ונתחיל לדבר על עצמנו, על מי אנחנו רוצים להיות כחברה ומה אנחנו מעוניינים לעשות עם עתידנו.
