כל אחד זוכר את האהבה הראשונה שלו. אצלי זאת הייתה שיראל, קיבוצניקית מבית-השיטה שגנבה לי את הלב ואז ריסקה אותו, ועוד קלישאות של נעורים. כל אחד זוכר את העבודה הראשונה שלו. שלי הייתה בבורגראנץ’ בקניון בעפולה. שטפתי מגשים, הכנתי צ’יפסים וארזתי המבורגרים. אחרי חודש הביאו לי מעטפה ופתחתי אותה. אני לא זוכר את הסכום אבל אשכרה היה שם כסף שלי, שעבדתי עליו. לא שטר מחווה מאבא אחרי שקיבלתי ציון טוב במתמטיקה, אלא משכורת. כל אחד זוכר את הפעם הראשונה שהוא איבד מישהו קרוב לו, את הריקנות והפחד והתחושה שהכול נגמר. ואז אחרי קצת זמן מגיעה ההבנה שהכול ממשיך, וזה קצת יותר כואב. לראשוניות יש כוח, היא נצרבת לך בלב או במוח או בכליות ומשפיעה על כל חוויה עתידית מאותו סוג.
אבל כל מה שכתבתי כאן ייראה לכם מטופש כשתבינו שכל ההקדמה המפרכת הזאת נכתבה כדי לספר לכם שהשבוע, לראשונה בחיי, הכנתי קציצות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סגן ראש ממשלת לוב למקור ראשון: "מקווים שישראל תתמוך בנו"
– "לא היתה כמות כזו של אנטישמיות מאז השואה"
– "מכנה משותף חזק מחפה על כל מחלוקת"
להתראות לביצה
כשהיינו ילדים ההורים שלי עבדו המון שעות. אז פעם בשבוע הייתה מגיעה עוזרת, וחוץ מלעזור לאמא שלי לסדר קצת אחרי בלגן של שלושה בנים, היא הייתה מכינה לנו סירי אוכל מלאים שהספיקו לכמה ימים. השיא היה, ללא ספק, הקציצות האדומות. הייתי חוזר מבית הספר עם המפתח בימי שלישי, חולף על פני השטיחון המקופל בחוץ – רמז מובהק לכך שכרמלה הייתה פה – נכנס לבית (חושך, ריח שהוא שילוב מוזר של אקונומיקה ותבלינים), הולך למטבח, ניגש לכיריים, מסיר את המכסה מהסיר הרחב, ותוקע איזה עשר קציצות לפני שאני מתיישב לאכול צהריים.
היה להן טעם אלוהי. הוא שילב מסורת ועגבניות. הן היו אווריריות, ובדיוק בגודל הנכון. הרוטב היה סמיך. אם היית טובל בו פרוסת לחם היא הייתה נצבעת לאט-לאט באדום, כמו מפה שמתארת התפשטות נגיף בסרט הוליוודי.
כשהכרתי את ד”ר זמרי לעתיד, בישול לא היה הצד החזק שלה. זה לא שהיא הייתה גרועה, היא פשוט לא השקיעה בזה יותר מדי. באופן כללי, העדפנו להזמין מאנשים שיודעים לבשל מאשר להתמקצע בעצמנו. אבל יום אחד, אחרי שכבר גרנו ביחד, הגעתי הביתה אחרי יום עבודה קשה במיוחד ועל השולחן בפינת האוכל – שהייתה גם הסלון, כי כל הדירה הייתה חדר וחצי – עמד סיר קציצות מהביל. ניגשתי אליו בלי לומר מילה, טעמתי אחת, ניגשתי לטלפון שלי, ושיניתי את שמה של הדוקטור לעתיד מ”שירן מסננת” (לא ענתה לי בתחילת תקופת החיזור) לכרמלה.
אני מספר לכם את היסטוריית הקציצות שלי כדי להבהיר לכם: זה לא מאכל סורר שנכנס לחיי, אלא מזון שמלווה אותי היסטורית. ולכן כששירן עדכנה אותי שיש לה שבוע ממש עמוס בעבודה החלטתי שכדי לחזק את הביטחון התזונתי שלי ושל ילדיי, הגיע הזמן שאחרי שנים של ביצה מקושקשת (אלוהית, יש לומר), הגיע הזמן שאפשיל שרוולים, אלבש סינר ואכנס למטבח – כדי להכין סיר קציצות.
ויוה לדיווה
בבוקר לפני ששירן יצאה לעבודה, ביקשתי ממנה שתכתוב לי במפורט את שלבי המתכון. היא שאלה עד כמה לפרט, ועניתי שלא מאוד כי גם ככה אתקשר אליה אלף פעם. היא כתבה את המתכון ויצאה לדרכה. הוצאתי קילו בשר טחון על השיש ויצאתי לרדיו: עד שאחזור זה יפשיר, ונצא לדרך.
חזרתי מהרדיו רק כדי לגלות שהפשרתי כבד. טעות ראשונה, צ’ק. חיכיתי עוד שעתיים בערך עד שהבשר הנכון יפשיר, ונכנסתי לעניינים. בשלב הראשון הכנתי את הבלילה, ללא ספק המילה החמודה ביותר בשפה העברית: שמתי בצל, פטרוזיליה, ביצה, פירורי לחם ותבלינים. בדיוק לפי מה ששירן כתבה. חוץ מהתבלינים, כי שירן כתבה “להוסיף תבלינים” ולא פירטה איזה, אז הוספתי את השלושה שאני מכיר – מלח, פלפל ו”הצהוב הזה” שאני לא יודע איך קוראים לו אבל שירן שמה אותו הרבה אז הוא בטח מתאים.
אחרי 14 שיחות טלפון לשירן, שכללו גם שלושה ריבים כי היא בחוצפתה “עובדת ולא יכולה לדבר שעתיים על קציצות”, עמדתי מול עיסה מוכנה והתחלתי לקצץ. הקציצה הראשונה יצאה קצת גדולה, וכשאני אומר קצת אני מתכוון שעברה באזור בת יענה וטענה שהיא שלה. הקציצה השנייה יצאה קטנה מדי, אבל ככל שנכנסתי לקצב מצאתי את הגודל הרצוי. בשלב מסוים גיליתי שאני הופך קצת לכרמלה: התחלתי לשחרר קללות חמודות במרוקאית לאוויר, ובין לבין העברתי מטאטא וסמרטוט רטוב במסדרון. אחרי שעה וקצת ניצבו לפניי שלושים קציצות דומות כמו טיפות גשם אחרי שקפאו והפכו לפתיתי שלג: כל אחת בגודל שונה, אף אחת לא דומה לאחרת.
ניגשתי לרוטב: עגבניות, בצל, סיר, שמן. לא הייתי בטוח ששמתי מספיק, אז הוספתי עוד קצת שמן, ואז עוד הרבה שמן, ואז עוד קצת. הוספתי רסק עגבניות, והתחלתי להניח את הקציצות אחת אחת בעדינות של מנתח מוח. כל הקציצות הונחו במקומן, והרוטב בעבע כמו שצריך. הנחתי את המכסה על הסיר וידעתי שיש שעה בערך עד שהן מוכנות. מכיוון שהייתי כבר במוד כרמלה, מזגתי לעצמי כוס סודה טובה והתיישבתי בסלון אחרי שניקיתי קצת אבק בחדרים. נשכבתי על הספה מול הטלוויזיה והעברתי לערוץ ויוה, אולי אתפוס איזו אופרת סבון טובה. רק אז קלטתי שאני לא באמת כרמלה אז העברתי לנטפליקס.
התעוררתי מריח עז של אובדן. רצתי למטבח והזוועה מיד שטפה את עיני. הרוטב החליף צבע לשחור, והקציצות נראו כמו שרידי בזלת קדומים ששוגרו היישר אל הסיר מהר געש פעיל באזור רמת הגולן. כיביתי את הגז. תודה לאל לא שרפתי את הבית.
ואז הגיעה הודעת ואטסאפ משירן: “מאמי אני בדרך הביתה, לא יכולה כבר לחכות לטעום את הקציצות, בטוחה שיצא לך מדהים”. זאת ההזדמנות להודות למסעדת הפועלים הנחמדה שאיני זוכר את שמה ברחוב נגבה ברמת-גן. שירן האמינה לי שאני הכנתי אותן – אבל בעצם, לא בטוח שזו מחמאה גדולה בשבילם.
