מרוב עצים לא רואים את היער, ומרוב מילים קשה לראות מה באמת יש בפסק הדין בעניין חוק ההסדרה. אבל לפעמים משהו קטן, כמעט שולי, מאיר בזרקור את כל הסיפור, ונותן את ההקשר הגדול. 107 עמודים מכיל פסק הדין בנושא חוק ההסדרה. חוות הדעת המרכזית, של הנשיאה חיות, מחזיקה לבדה כמעט 70 עמודים. בסוף חוות הדעת שלה מסתתר משפט קטן: "לבסוף, אציע כי הממשלה והמועצה האזורית מטה בנימין יישאו בהוצאות העותרים ובשכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ש"ח, בכל אחת מן העתירות".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "פייק ניוז" זו לא תשובה לכל מה שלא נוח לנו
– "חשש לעיוות דין": סמוטריץ' ביקש מהנשיאה חיות לפרסם את רשימת המניעויות של השופטים
– תושב יצהר תובע את שב"כ על לשון הרע
לא מדובר במיליונים אמנם, אבל כל מי שקצת מכיר את בג"ץ יודע: מדובר בהוצאות גבוהות משמעותית מהמקובל בבג"ץ. בין פי שלוש לפי עשר מהסכומים שנפסקים בדרך כלל. זאת בשעה שההוצאות הושתו על מי שכלל אינם היעד של העתירה. חוק ההסדרה הוא הצעת חוק פרטית שחוקקה בכנסת, לא הצעת חוק ממשלתית ובטח לא הצעת חוק של מועצה אזורית מטה בנימין. אותה מועצה שבסך הכול ביקשה להביא לפני השופטים את עמדת התושבים שלפסיקת בג"ץ תהיה משמעות כבדה עבורם. הטלת הוצאות בסכום כזה, על מי שאיננו מטרת העתירה, משדרת מסר פשוט: נקמנות. חיות זועמת על חוק ההסדרה, ופסק הדין נועד לא רק להעביר מסר משפטי, הוא נועד לנקום במתנחלים שעבורם נחקק החוק.
ברוב זעמה, חיות גם "שתלה" בפסק הדין מלכודת משפטית, שמהיום והלאה תתקע את הכנסת ותקשה עליה מאוד לחוקק חוקים הכוללים פגיעה, גם אם מינורית, בזכויות.
על מנת להסביר במה מדובר הנה הקדמה קצרה במשפט חוקתי: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שעומד בבסיס העתירות נגד חוק ההסדרה, כולל שורה של זכויות מוגנות. לאחר מניית הזכויות קובע החוק: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש". כלומר, חוק שפוגע למשל בזכות הקניין, במקרה שלנו זכות הקניין של הפלסטינים שקרקעותיהם יופקעו בחוק ההסדרה, חייב להיות "לתכלית ראויה". אם אין "תכלית ראויה", החוק נופל ולא משנה מה מידת הפגיעה בזכויות הגלומה בו.
באופן תקדימי קבעה חיות בפסק הדין, כי את המילים "תכלית ראויה" צריך לפרש באופן צר מאוד: "תכליתו של חוק הפוגע בזכויות אדם תיחשב ראויה אם החוק חותר להגשמת ערכים חברתיים חשובים דוגמת שלטון החוק, הנדרשים לצורך קיום מסגרת חברתית המכבדת זכויות אדם". כלומר, חוק שמטרתו לא נראית לבית המשפט העליון ככזו שנועדה למטרת הגנה על "ערכים חברתיים חשובים" לא יוכל לפגוע בזכויות, ואם יפגע – יפסל.
חיות הסבירה שלחוק ההסדרה יש שתי מטרות. "התכלית המערכתית" ו"התכלית האנושית". התכלית המערכתית היא ביסוס ההתיישבות הישראלית באזור יהודה ושומרון. התכלית האנושית היא להימנע מהריסה ופינוי של מבני מגורים והתיישבות ולתת מענה למתיישבים שבנו את ביתם באזור בתום לב או בעידוד הרשויות. לטענתה, "התכלית המערכתית" היא בכלל לא "תכלית ראויה". וגם "התכלית האנושית" ראויה רק "ככל שזו נוגעת לאותם מתיישבים אשר בנו את בתיהם באזור בתום לב ובהסתמך על מצגי הרשויות המוסמכות".
השופט הנדל הבין שזה מוקש מטורף. וחלק עליה למרות שגם הוא חשב שצריך לפסול את החוק. "לטעמי גם התכלית המדינית-לאומית שלחיזוק האחיזה הישראלית באזור צולחת את מבחן התכלית הראויה", קבע הנדל והסביר ש"תכלית ראויה" לא צריכה להיות משהו שמוסכם מבחינה פוליטית. מספיק שמי שמחוקק אותה סבור באופן אמיתי שהוא מקדם צורך חברתי חשוב. כדי להבהיר את עמדתו הביא השופט הנדל דוגמה מעניינת, בג"ץ חוק ההתנתקות, שבו עמדה על הפרק פגיעה קשה בזכויותיהם של התושבים היהודים בחבל עזה. "בדומה לתכליות תכנית ההתנתקות, גם מטרתו הלאומית והמדינית של חוק ההסדרה שנויה במחלוקת ציבורית נוקבת. אין מקום כי בית משפט זה יכריע במחלוקת ציבורית זו, ויקבע כי הפתרון שבו דוגל מחנה פוליטי מסוים – ואשר אומץ בחוק ההסדרה – אינו משרת את האינטרס הישראלי", קבע השופט הנדל, ושרטט את קו הגבול הנכון לטעמו בין הרשויות. חיות ויתר שופטי הרוב לא הסכימו, וכך נותרנו עם מוקש חוקתי בלתי נתפס – "ירושת" בג"ץ ההסדרה. שיהיה לנו בהצלחה.
