ברגע של כנות מחממת לב, במהלך "ועידת עם עולם" של מקור ראשון שהתקיימה השבוע, התייחסה מרים פרץ לחשיפתה ליהדות התפוצות. "ואני לא ידעתי שיש לי בני דודים מעבר לים!", היא אמרה בנעימות אופיינית. ואני דווקא ידעתי, ולא רק מפני שכתב התפוצות החד־פעמי שלנו, צביקה קליין, לא נותן לנו לשכוח. הרי בדרום אמריקה מכונסים עשרות בני דודים שלי, ויש אפילו סניף משפחתי בברוקלין. ובכל זאת, לא באמת הכרתי אותם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "החברה הישראלית ויהדות ארה"ב הולכות ומתרחקות זו מזו"
– בנט: "הייתי מסמן יעד – תוך שמונה שנים חצי מיליון יהודים מארה"ב"
– חוק ההסדרה: המוקש החוקתי של בג"ץ
במשך כל ילדותנו נשלחו תמונות והתקבלו מכתבים; תמיד הקפדנו לשגר אלה לאלה הזמנות לחתונות שלא נגיע אליהן, לשנן את שמות הילדים שנוספו. וגם אז, לא באמת הכרתי אותם. לא באמת התחברתי אל מי שהם. נציגות משפחתית דלה להכאיב הפכה את חייה והעתיקה מגוריה לכאן. אחרים לא ביקרו בישראל מעולם, ויש שמגיעים לביקורים שנתיים בארץ הקודש, נותנים לנו טעימה קטנה ממה שהיה יכול להיות משפחה רחבה ורבת משתתפים. הקשר מעולם לא נותק, אבל איכשהו החל להתרופף כשדור המתווכים – הדודים והדודות – הלכו בזה אחר זה לעולמם.
ובחזרה אל ועידת מקור ראשון, שנסיבות הקורונה הביאו אותה להמיר את אולמות הכנסים הגדולים במרחב הווירטואלי. את השיח המרתק שהתקיים שם אפשר לשמוע ולראות באתר מקור ראשון, בדף הפייסבוק ובערוץ היוטיוב שלנו. דווקא הריחוק הצליח לקרב אותנו: חלק מהמושבים התקיימו באמצעות שיחות זום חוצות יבשות, כשכל אחד מהצדדים יושב במגרש הביתי שלו, ובכל זאת לכולם ברור שפה הבית. ובכן, כמעט לכולם. בין הקולות הציוניים העורגים לזיקה לארץ ישראל וליהדות, נשמעו גם כאלה שרואים בחיי הגולה בחירה לכתחילה, או מעודדים "יהדות מכילה" במובן המתבולל שלה.
הדוברים הצליחו ליצור פסיפס מרתק ומורכב. כזה שאת חלקו קשה לבלוע, אבל חובה להבין. הוויכוח שהתעורר בעקבות השיח הסובלני בין הרב אליעזר מלמד לרבה הרפורמית דלפין הורווילר מצרפת הוא דוגמה מצוינת לדילמה היהודית־אורתודוקסית בנוגע לחלק ניכר מיהדות התפוצות. אתה שומע את הקולות והביקורת והשיחה, צופה ביהודים וב"זרע ישראל" שסופגים גם את האנטישמיות בשל מוצאם וגם את הכתף הקרה בשל יהדותם המעורפלת, ומבין ששאלת מיהו יהודי מעולם לא הייתה חדה יותר, כואבת יותר. ושהשיח עליה מעולם לא היה מוצדק יותר, חשוב יותר.
איך מתרגמים MAZAL TOV
ההכנות לוועידה עוד היו בעיצומן כשמכשיר הטלפון החל לצייץ הודעות נרגשות בקבוצת בני הדודים מארגנטינה. יום ירושלים הניב סרטונים דוברי ספרדית, עם דגלים וחיילים. מראות הדהירה אל אבני הכותל העלו דמעות התרגשות מצד כל החברים, בשני קצווי עולם. בשעה שאנשי המערכת נעו בין הכנת הליין־אפ לתיאום צלמים, קבוצת Primos ("בני דודים") שלחה ברכות ואיחולים אלינו הישראלים. רשימת המשתתפים בוועידה הלכה ונשלמה, ואני – במציאות וירטואלית מקבילה – הצצתי בקבוצה של משפחת טראב, מנסה להבין, מנסה להכיר.
קבוצת הוואטסאפ הזו נוצרה בקיץ 2019, אבל אנחנו – הנציגות הישראלית שבמשפחה – צורפנו אליה רק לפני חודשים אחדים. בתוך דקות ספורות נפתחו בפניי עשרות בני דודים שבקושי הכרתי את שמם, ושאני לא תמיד מצליחה לזכור מי הבן של מי. הם חיים שם, בצד השני של העולם – חלקם מבוגרים ממני בעשור, או שניים או שלושה. וכך, ברגע אחד של הצטרפות לקבוצה, נהייתה לי משפחה גדולה. הם שם ואני כאן, עם גוגל־תרגום פתוח במחשב דרך קבע. כי מי יודע בכלל איך כותבים בספרדית "גרסייס" או "פליסידדס"; ולוקח רגע להפנים שאין צורך בתרגום כדי להבין את MAZAL TOV השבועי.
נכון, זה רק הצד של אמא, ואת רוב החוויות המשותפות שלהם משם אני לא חוויתי, ולא את כל המילים אני מבינה. הם גדלו יחד עם הסבים והסבתות שלא זכיתי להכיר, מעלים זיכרונות שלא היו חלק מחיי ובדיחות על הווי של מדינה שמעולם לא ביקרתי בה. יש להם מנטליות שונה, שפה אהובה ומוכרת וזרה. והם המשפחה שלי. ככה פשוט, ככה נבנה בשנייה. רוברטו וקלאודיה חגגו לאחרונה יום נישואין עגול, ולראול של דוד זקי נולדה נכדה; ונסה ואנדריאה מוסרות מזל טוב תמיד לפני כולם, לוני מעדכנת בענייני קורונה, וכל אחד בתורו שולח פרחים ולבבות עם ברכת שבת שלום בתמונות מנצנצות או במבטא ארגנטינאי מתגלגל. כשקורין אלאל שרה אצלנו בוועידה את "זן נדיר", ויוי הג'ינג'ית המקסימה בדיוק מעלה את ישי ריבו ועומר אדם שרים "הלב שלי נקרע לשניים" עם כתוביות בספרדית, וכולם שולחים תגובות חמות. הם פה גם כשהם שם. אופי הקבוצה לא השתנה לכבודנו, בני הדודים בכחול לבן. זו ההוויה שלהם, החוויה היהודית שלהם בתוך קהילה של יוצאי סוריה־לבנון שהקימו הסבים והסבתות שלנו בבואנוס־איירס, וצאצאיהם לקחו למאה ה־21. הם־הם יהדות התפוצות. רוברטו וראול ואנדריאה ועוד רבים־רבים. חלקם שומרי שבת אדוקים, רובם מסורתיים. הם הסיפור היהודי שלנו, שחי יהדות ונושם ישראל. הם נמסים מתמונות של הר הבית והכותל, ודפיקות הלב שלהם מתגברות כשדגל עולה לראש התורן בתמונת דרישת שלום מישראל.
אם להודות על האמת, אני מתקשה לדמיין אותם כאן. מנסה לתרגם אותם לישראלית, ומרגישה בעצמות את השברים שעלולים להיווצר אם יעשו את המהפך הזה בחייהם, אם יעלו לטיסה חוצת העולם הזו. ובכל זאת אני מחכה להם, לאחים שלי שהיינו אמורים לגדול ביחד, אבל גזרת גלות בת אלפיים שנה השאירה אותם שם. השבוע, בוועידת עם עולם, בין הרצאת טד של הרב אליהו בירנבוים לבין דיון על עתיד החינוך היהודי בתפוצות, הרגשתי אותם קצת יותר. אמירות כמו "שיעלו לארץ וזהו!" או "שיחזרו ליהדות האורתודוקסית", עוררו בי תחושת זרוּת לא פחות מהקריאות להתנתקות מהחזון הציוני והיהודי. כשאתה חשוף לקולות ולחוויות, אתה מבין את הצורך העז באמירה שמרנית שלא מוכנה לוותר על ערכי הציונות, לא מתעלמת מהבעיות הקשות שנלוות לתפיסה הרפורמית, אבל גם יודעת להקשיב ולשמור על ערוץ תקשורת תמידי. כך אפשר לקרוא לאחים לבוא הביתה, בלי התנשאות, בלי התעלמות מהמחיר הכבד שצעד כזה דורש מהם, ובעיקר בלי לחץ; ולהכין להם פה בית, נחיתה רכה עם כמה שפחות זעזועים.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
