אלפי יהודים מביעים בחודשים האחרונים התעניינות גוברת בעלייה לישראל. אנו בארגוני העלייה רגילים לפעול להסרת חסמים שמונעים את ביצוע הצעד הדרמטי הזה, אך כעת רבים מהחסמים משתנים ומאבדים מתוקפם. כוונתי בעיקר לשינוי שמתחולל בשלושה תחומים, הנחשבים חסמי עלייה מסורתיים:
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "לא הייתה כמות כזו של אנטישמיות מאז השואה"
– ביום רע אפשר לראות מהכיור את החרמון
– חוק ההסדרה: המוקש החוקתי של בג"ץ
עבודה. לצד המשבר הכלכלי, הנגיף חולל דפוסים חדשים במקומות העבודה. גילינו שאפשר לעבוד גם באמצעים מקוונים. רבבות מנהלים גילו שהעבודה מבית היא דרך טובה, לעיתים אף יעילה יותר.
קהילה. הפדרציות, בתי הכנסת, המרכזים הקהילתיים וגופים נוספים, השקיעו משאבי עתק ביצירת חיבורים וקשרים, כדי לחזק את הזהות היהודית בתפוצות. בעקבות הקורונה התחזקה ההבנה שקהילה היא מושג רחב יותר, ואינה מחייבת הישארות באותו מרחב פיזי וגאוגרפי. המגפה חידדה את הידיעה שכולנו חלק ממארג גדול יותר, מתוך קהילה עולמית, שאפשר להשתייך אליה גם מחוץ לשגרת היום־יום.
משפחה. גם משפחות שבימי שגרה אינן מורגלות לקשר יומיומי הפכו פתאום לאגודה אחת, מלוכדת ודואגת. גם כאן, המרחק הפיזי כמעט נמחק בזכות האמצעים הדיגיטליים. הגעגוע נשאר געגוע, אבל גילינו שבין אם סבתא מעבר לכביש ובין אם היא במרחק עשרות אלפי קילומטרים, אפשר לשמור על קשר ולהביע דאגה ואהבה.
העולים מארה"ב ומקנדה הם כוח כלכלי ומנוע צמיחה, שהדלק שלו הוא ציונות. ישראל מקבלת הון אנושי איכותי, שמדינות אחרות השקיעו בו סכומי עתק
כל השינויים הללו גורמים לאנשים לבחון מחדש את שאיפותיהם ואת גישתם לסוגיית העלייה, ולחשוב על השלב הבא. אך חשוב להדגיש: העלייה לישראל רק מתחילה בתמונות המרגשות של נישוק האדמה וריקודים עם דגל ישראל. את תשומת הלב ראוי לתת גם לרגעים הרבים שאחרי הנחיתה – רגעי ההתאקלמות וההשתלבות בחברה הישראלית.
עד ראשית שנות האלפיים, מסלול העלייה של יהודים מצפון אמריקה נכרך בהרבה מאוד אי־ודאות. לא תמיד היה מענה לשאלות בסיסיות כמו: לאיזו קהילה נשתייך? מי יעזור לנו למצוא עבודה? מה זה בית ספר ממ"ד? איך בוחרים קופת חולים? חוסר המענה הוביל חלק מהעולים להחלטות שגויות ולתחושות תסכול. כך קרה שכמחצית מהעולים מצפון אמריקה התקשו להסתגל לפרק החדש בחייהם ועשו את דרכם בחזרה אל מעבר לים.
מאז הקמת “נפש בנפש" ב־2002, הופעלו תוכניות רבות שנבנו עם שותפינו – משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל, JNF וארגון ידידי צה"ל, ועוד – שהותאמו לאופי העולים השונים: תוכנית לחיילים בודדים, תוכנית לאנשי רפואה, ליזמי הייטק וגם למשפחות שבוחרות להגיע לפריפריה. המשותף לכולן הוא צמצום חוסר הוודאות. מעתה העולים חשו שליטה, בבחינת דע מאין באת ולאן אתה הולך.
התוצאות לא איחרו לבוא. מאז הקמת הארגון, יותר מ־90 אחוזים מהעולים צפון אמריקה נשארו במדינת ישראל. יותר מ־600 הרופאים שעלו בסיוע הארגון נקלטו במערכת הבריאות, בעלי עסקים העתיקו את עסקיהם לישראל, ויזמים צעירים מצאו קהילות תומכות. מטרתנו ברורה: איננו חושבים רק כיצד למלא מטוסים בעולים חדשים, אלא דואגים שהם ימצאו כאן קהילה תומכת, עבודה ומוסדות חינוך מתאימים, שיגרמו להם להישאר.
רבים מהעולים מצפון אמריקה מגיעים לכאן אחרי שרכשו השכלה, מקצוע וניסיון תעסוקתי. 74% מהעולים בעשור הראשון לפעילות הארגון הם בעלי השכלה אקדמית, לחלקם הגדול תארים שניים ושלישיים. ישראל מקבלת לידיה בכל שנה אלפי נכסים כאלה, מתנות למשק הישראלי. העולים נחשבים כוח כלכלי ומנוע צמיחה, שהדלק שלו הוא ציונות. אחרי עשור של פעילות, חברת 'דלויט' מצאה כי התרומה הכלכלית הישירה של עולי "נפש בנפש" למשק הישראלי עומדת על כ־1.5 מיליארד שקלים, שהם כ־400% תשואה. בימים אלו נערך מחקר המשך, הבודק את ההשפעה הכלכלית של העולים ב־18 השנים האחרונות.
מה ה'מפעל' הזה צריך כדי להמשיך ולפרוח? ראשית, מדינת ישראל חייבת לקבוע יעד לאומי המבטא את התגייסות כלל המערכות לניצול ההזדמנות ההיסטורית. יש להשקיע עוד ועוד בעידוד עלייתם של מי שמבקשים לראות במדינת ישראל בית, תוך פיתוח מסלולים ייחודיים המייצרים חליפה המותאמת למידתו של כל עולה. בנוסף, יש להקצות משאבים לקליטה מיטבית, וליישם את ההבנה שהכסף שמושקע בעלייה מביא למשק תשואה גדולה בהרבה, בזכות העובדה שמשלם המיסים הישראלי מקבל הון אנושי איכותי שמדינות אחרות השקיעו סכומי עתק בטיפוחו.
“אם לא עכשיו, אימתי" – כך אני שומע מפי העולים הרבים הפונים אלינו, ואת אותה קריאה אני מפנה לכל מי שקורא את דבריי כעת. יש לנו הזדמנות פז להציע חלופה ראויה לחיים בצפון אמריקה. לשם כך עלינו לחבק את העולים ולהבהיר להם שזו אכן ההחלטה הטובה ביותר, וגם להזכיר לעצמנו עד כמה הם ראויים להערכה.
