מרכז שטינמץ למחקרי שלום פרסם אשתקד קובץ מאמרים במלאת חצי יובל לתהליך אוסלו. הספר המעובה (724 עמודים) הכיל את פרי עטם של עשרות מלומדי שמאל וקומץ מומחים ניטרליים. לצערי טרם עיינתי בו כדבעי, אולי אמצא לכך זמן בחצי היובל הקרוב, אבל השבוע הצצתי שוב בתוכן. בין 35 הכותרות לא הצלחתי לזהות אפילו אחת שעסקה בהיבט התקציבי של התהליך. רוב המלומדים והמומחים התמקדו בהשלכות כישלון אוסלו על תהליכי שלום עתידיים, לא בשאלת עלותו הממונית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הזדמנות לשינוי: התרומה של הקורונה לשוק העבודה
– "החברה הישראלית ויהדות ארה"ב הולכות ומתרחקות זו מזו"
– דעה: חוק ההסדרה: המוקש החוקתי של בג"ץ
אגב, גם לא במחיר חלליו. אלבום אוסלו של מרכז שטינמץ נטול דמים במובן הכפול של המונח. רצח רבין אמנם מוזכר בנספח התאריכים שבסוף הקובץ, אבל אף לא אוטובוס אחד שהתפוצץ על יושביו בעקבות החלטת ממשלת רבין לייבא ארצה את ערפאת. רעיון ההסדר עם הפלסטינים נתפס בשמאל כנשגב מכל שאלת עלות. יהודים דתיים לא שואלים כמה המשיח יעלה לנו, שמאלנים אדוקים לא שואלים כמה השלום יעלה לנו. ההתעניינות העכשווית של השמאל בתעריפי המיזם המדיני החדש של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו נובעת אך ורק מהעובדה שהמיזם עשוי להיטיב עם שנואות נפשו משכבר הימים – ההתנחלויות.
כמעט מרגע היווסדם נהג השמאל להדביק ליישובים העבריים ביו"ש כתם של טפילות תקציבית ("התנחלויות על חשבון השכונות"), ועכשיו הוא מחדש את המסורת. תאגיד השידור הציבורי הזדרז לשדר השבוע סדרה בשלושה פרקים על מחיר הריבונות, ובחדשות 13 פורסם "מחקר" שהתיימר אף לנקוב בסכום המדויק: 52 מיליארד לשנה, לא פחות.
אין טעם להיכנס לפולמוס כלכלי עם המספרים. ארגון השמאל שסיפק אותם, מפקדים למען ביטחון ישראל, משעין את רובם על טענת כזב שקופה כאילו מיזם הריבונות הטרי יהפוך מיליוני פלסטינים לאזרחי ישראל. לנתניהו אין כל כוונה כזו. השלב הנוכחי של הריבונות מתייחס ליישובים ישראליים בלבד. היא לא תשתרע על נקודות יישוב פלסטיניות, ולכן לא יהיה צורך לשלם לפלסטינים קצבאות ילדים או להתחיל לספק להם שרותי בריאות. ממילא גם אין שחר לעלילת האפרטהייד החדשה־ישנה. ערביי יו"ש ימשיכו להצביע לפרלמנט ברמאללה, ותושבי ההתנחלויות יצביעו לכנסת.
רק כשישראל תבקש להרחיב בעתיד את ריבונותה, היא תצטרך לתת את הדעת על סוגיית האזרחות של התושבים הלא יהודים ביו"ש. בינתיים, המכשול המהותי הזה אינו עומד על הפרק. הריבונות לא תעלה לנו כסף, לא תחריף את הבעיה הדמוגרפית ולא תקפח את זכויות האזרח של הפלסטינים מעבר לקיפוח המסוים שאולי נגרם להם היום, על פי רוב באשמתם.
במידת מה, רק במידת מה, הריבונות עלולה לעלות לישראל במתיחות בזירה המדינית, אך כבר היו דברים מעולם. כמעט את כל ההתנחלויות הקמנו על אפו וחמתו של העולם החיצון. לא הייתה התנחלות אחת שזכתה לברכתו, ולא היה צעד ישראלי משמעותי מעבר לקו הירוק שלא נכרך בתיאורים אפוקליפטיים. לדוגמה: בשבוע שבו צירפה ממשלת אשכול את מזרח ירושלים למדינת ישראל נועד מלך ירדן עם נשיא ארה"ב, ושניהם פרסמו הודעת גינוי משותפת ואיומים בצעדי ענישה. כעבור 14 שנה יצא הבית הלבן בשצף גם נגד החלת החוק הישראלי בגולן, והעולם כולו נתקף חרון גדול, אולם בתוך זמן קצר חזרו העניינים למסלולם. תמיד חזרו.
היום, לגודל הנס, הבית הלבן בעדנו. אפשר להתווכח על אי־אלה סעיפים בתוכנית שהוא מציע לנו, אך היא בוודאי נדיבה עשרת מונים מהתוכניות של קלינטון, של אובמה ואפילו של ג'ורג בוש. הימין ינהג בחוכמה אם ינצל את השבועות הקרובים כדי לשפץ אותה, במקום לצאת חוצץ נגדה. כמחנה בעל תודעה היסטורית עמוקה הוא אמור לראות בה חלון הזדמנויות שנפתח, לא דלת שנסגרה. האמריקנים, שבעבר הציעו לנו אחוזים בודדים בלבד מהשטח, מציעים עכשיו שליש. בכך הם משליכים לפח הזבל של ההיסטוריה את התביעה הנואלת לנסיגת ישראל לקווי 67'. למעשה הם מכירים בקווי לוינגר־זמביש.
מכך בדיוק נובע הלחץ הגדול בשמאל. חושיו אומרים לו שהשליש הזה הוא מבוא להרבה יותר, והם כנראה לא מטעים אותו. תוכנית טראמפ רעה לפלסטינים וטובה ליהודים. אלא שנכון לעכשיו היא נתונה באחיזת מלקחיים. השמאל מתאר אותה כיקרה וכמסוכנת, הימין מתמקד בצימוקים שהיא מציעה לפלסטינים, ובין שניהם התוכנית נלחצת עד כדי ריסוק עצמות. בסוף היא עוד עלולה להתכווץ לריבונות במעלה אדומים ובגוש עציון בלבד, ואולי להיגנז כליל. השמאלנים יוכלו אז לשלוח זר פרחים גדול לימין, ולהשאיר לו לחשב בכוחות עצמו כמה זה יעלה לנו.
