כמו איזה שני משוגעים: התקינות הפוליטית חוצה את גבולות הגרוטסקה

בעל הבית השתגע

פעם אחת אמר המלך לחברו האהוב, המשנה למלך: "כיוון שאני חוזה בכוכבים, אני רואה שכל התבואה הגדלה בשנה זו, מי שיאכל ממנה יהיה משוגע. אם כן, תן לנו עצה מה לעשות."
אמר המשנה למלך כי ראוי שיכינו בשבילם תבואה בנפרד, כדי שלא יצטרכו לאכול מן התבואה החדשה.
ענה לו המלך: "אם נעשה כעצתך, ורק אנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל השאר יהיו משוגעים, הרי שיקרה ההפך – שאנחנו נהיה המשוגעים.
על כן, נצטרך גם אנחנו לאכול מן התבואה. אבל כך נעשה – נסמן סימן על מצחנו, שנדע שאנחנו משוגעים. ואם אני אסתכל על מצחך, ואם אתה תסתכל על מצחי – נדע מן הסימן שאנחנו משוגעים." (ר' נחמן מברסלב, מתוך אתר 'זושא')

קל לפטור את התקופה הזו במילה טרלול. שקר לא רק הופך לאמת אלא גם לאמת הבלעדית ואסור להגיד דבר מלבדה. כלומר מותר, אם בא לך לחטוף על הראש כינויים כמו גזען, הומופוב ומיזוגן. או משוגע אם נזרום עם המשל של רבי נחמן מברסלב. וכמו המלך שיודע שבסופו של דבר נצטרך לשחק את המשחק ולהיות קצת משוגעים, לפחות נעשה לנו סימן על המצח כדי שנזכור את זה.

למזלנו הפיד בטוויטר – המקום שבו השיגעון מופגן במיוחד – נחלק בצורה כזו שבצד אחד רואים את המשוגעים ומהצד השני את המשוגעים עם הסימן במצח. תודה לאל, יש לא מעט שלא מפחדים להגיד את מה שהם חושבים, גם כשהם יודעים שלפי הכללים המשוגעים החדשים, הם צריכים לסתום את הפה ולהוריד את הראש.

קחו למשל את זהבה גלאון שהגיעה להתארח בתוכניתם של קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל בכאן 11. השיחה התנהלה בנעימות וחביבות, עד שזהבה גלאון ביקשה ללמד את הנרטיב של הנכבה כדי להזדהות עם כאבו של האחר. למי שלא בעניינים נזכיר שהנכבה הוא הכישלון של הערבים בניסיונם לחסל את העם היהודי בארץ ישראל על ידי צבאות ערב.

"משל למה הדבר דומה", אמר ליבסקינד לגלאון, "לאישה שגבר מנסה לאנוס אותה". וזהו. פה נגמר המשל מבחינתה של זהבה גלאון. מתברר שלפי הכללים המשוגעים אסור להשוות שום דבר לאונס אישה, אפילו לא רצח עם. אם הייתי פמיניסטית, הייתי מקבל את זה כמחמאה שפגיעה בגופה ונפשה של אישה מקבל מעמד של רצח עם, אבל לא זהבה גלאון.

הקרב על הסיפוח: @zehavagalon בעימות באולפן #קלמן_וסגל @KalmanLiebskind @ErelSegal pic.twitter.com/LVPpKHpmUd

— כאן חדשות (@kann_news) June 8, 2020

ליבסקינד, משוגע עם סימן במצח כבר שנים, חטף ביקורת מכל כיוון אבל כאמור, הוא לא היחיד עם הסימן. היו עוד כמה משוגעים שניסו להסביר מי פה משוגע באמת:

ועל כולם התעלה ינון מגל, משוגע עם דיפלומות, ממובילי ז'אנר "זה לא אותו דבר" בישראל שמצא כמה דוגמאות להשוואות לאונס, שאיך נאמר, קצת פחות חמורות מרצח עם:

יותם זמרי כל כך משוגע שהוא החליט ממש לשחק באש:

ואנחנו הרי עם סגולה. את הטרלולים שלנו אנחנו לא ממציאים, אנחנו מייבאים אותם ישירות מעבר לאוקיינוס. אני לא נביא, אבל לא ירחק היום, שכמה שמאלנים ירחצו את הרגליים לפלסטינים כבקשת מחילה וסליחה שהנכבה לא הצליחה. נכון שאין קשר בין תקופת העבדות בארה"ב לבין מה שהפלסטינים עשו לנו (זה באמת, ממש לא אותו דבר), אבל אתם יודעים איך זה עם חיקויים.

תוסיפו לטרלול את עורך הדעות של ה"ניו יורק טיימס" שהתפוטר לאחר שספג ביקורת נוקבת על כך שהעלה טור דעה הקורא לצבא להתערב במהומות במדינה. או למשל את ההחלטה של HBO להוריד משרותי הסטרימינג שלה את הקלאסיקה "חלף עם הרוח" על תקופת מלחמת האזרחים בארה"ב:

ותמר זנדברג פחות נחרצת:

אז אם אתם חושבים שאני מגזים כשאני צופה שהמחאות הנ"ל יגיעו אלינו, קבלו את השרשור הבא שמדגים איך זה נראה כשמזמינים מחאה אמריקנית בעלי אקספרס.

טוב נו, תגידו, היה תחקיר של אילנה דיין. זו ממש סיבה טובה. שימו בצד. תראו מי האיש הבא שאסור להנציח אותו ולמה:

הבנתם את זה? הוא "אמר" על הערבים משהו וזו סיבה לא להנציח רמטכ"ל מעוטר וגיבור (רפול אגב, הכחיש את הציטוט).

אבל אל דאגה, אל מול המשוגעים מתייצבים המשוגעים עם הסימן במצח ומביאים דוגמאות משלהם:

ואם אתם ממש רוצים להתעודד, ינון מגל מזכיר איך זה היה נראה פעם, לפני שלמשוגעים עם הסימן על המצח היו מקלדת ורשת חברתית. בימים שרק המשוגעים הרגילים קבעו מה נכון ומה לא נכון:

למי שלא זוכר איך נראת פה התקשורת לפני 20 שנה
בלי הרשתות החברתיות
שיציץ בוידאו המדהים הזה
שמאפיין נהדר את התקופה: https://t.co/cVVn5pRrmZ

— ינון מגל (@YinonMagal) June 4, 2020

לו הייתי מתנחל

אם חשבתם שהשמאל בישראל מקנא רק באמריקנים שיש להם מאבקים מגניבים עם אלימות, ביזה והמון לבנים שמתנצלים שנולדו בצבע הלא נכון פוליטית, אז אתם טועים. לפעמים הם גם רוצים להיות מתנחלים.

קחו למשל את הציוץ הזה:

כמי שעסק לא אחת באלימות משטרתית כלפי מתנחלים זה באמת היה מצחיק. כמה בפיד התנדבו להזכיר לו איך המשטרה באמת מתנהגת למתנחלים:

זה היה ציוץ כל כך מנותק מהמציאות שאלחנן גרונר (תושב יצהר שידע כמה וכמה מאבקים משטרתיים) לא הבין אם זה נאמר ברצינות או בציניות:

אין חגיגה בלי ציוץ ארסי

שתדעו לכם שהשמאל בישראל כועס על בני גנץ שהחליט להקים ממשלה עם ביבי ולא עם טיבי. נכון, זה לא חדש, אבל צייצנים לא יפספסו אף סיבה למסיבה כדי להזכיר את זה לראש הממשלה החליפי, גם אם זו מסיבת יום ההולדת שלו. אז בני שלנו חגג השבוע יום הולדת, ובפיד התלבטו כולם מה להביא לו מתנה:

מי הסלב הכי חמוד בישראל?

מפורסמים במציאות יכולים להיות אנשים די בלתי נסבלים כשפוגשים אותם ברחוב ולא דרך המסך. בימי ההיסטוריה נרשמו הרבה ידוענים שאיבדו את עולמם כשהתפרסם שלא השאירו טיפ, כשחתכו ברמזור או התנהגו כמו פרימדונות ודרשו אבטיח לפני הופעה בחורף. אבל השרשור הבא הוא בדיוק הפוך. זה התחיל מסיפור חמוד על גידי גוב שגרם לפיד לשתף בסיפורים חמודים על הסלב החמוד שלהם.