ג'ייקוב פריי הוא ראש עיריית מיניאפוליס שבמינסוטה, צעיר יהודי וליברל עד לשד עצמותיו, מתנגד חריף לטראמפ, פרוגרסיבי טוב ומדויק לפי הספר. בסוף השבוע שעבר התייצב פריי בהפגנה ליד ביתו שנועדה למחות על רצח האזרח השחור ג'ורג' פלויד בידי שוטר לבן בעיר. פריי עטה את סמל המחאה, מסכה הנושאת את הכיתוב "אני לא יכול לנשום", לאות הזדהות עם המפגינים, ושוחח עם הקהל הזועם. בשלב מסוים עלתה אחת ממארגנות ההפגנה על במה והציבה בפני ראש העיר, שעמד מתחתיה, שאלה של כן ולא: "האם אתה מתחייב להפסיק לחלוטין את מימון משטרת מיניאפוליס?"
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פעיל שמאל ותיק: ישראל היא המקור לאלימות המשטרתית בארה"ב
– רק בשחרור התקינות הפוליטית תוכל ארה"ב לתפור את פצעיה
– מי אמר ששמלת ערב וטוקסידו הם הדרך לציין סיום לימודים?
הפעילה הפוליטית הבהירה בדיוק למה היא מתכוונת: "אנחנו לא רוצים יותר משטרה, אנשים עם אקדחים שמסתובבים בשכונות שלנו", והוסיפה איום: "אם לא תענה נכון, לא נצביע לך בבחירות לראשות העיר בשנה הבאה". לפריי – שאינו יכול לומר כן לאנרכיה מוחלטת, עם כל הכבוד לעמדות השמאל שלו – לא הייתה ברירה אלא לומר בקול חלוש שאינו מסכים לסגירת המשטרה בעיר. באותו הרגע הפך ראש העיר האהוב לאיש נקלה ומתועב. הקהל החל לצעוק כלפיו "בוגד, לך הביתה", והוא אכן הלך אבל וחפוי ראש, במצעד בושה משפיל שכלל קריאות גנאי, קללות והנפות אצבע משולשת.
במרחק של שעה וחצי טיסה משם חוותה העיר שיקגו, שבוע לפני כן, את היום הקטלני בתולדותיה המתועדים – ומדובר בעיר שידעה רמות גבוהות מאוד של אלימות רצחנית בעבר. 18 נרצחים ביום אחד, 25 נרצחים בסוף השבוע כולו, כולם באירועים פליליים של השתוללות פשע חסרת מעצורים – ובחסות מטריית הזעם על הריגת פלויד. רובם המוחלט של הרוצחים והנרצחים בשיקגו היו שחורים, והסיבה לקלות מעשי הרצח היא שהמשטרה הייתה עסוקה באבטחת ההפגנות והמהומות שנערכו במרכז העיר, בהובלת תנועת "חיי שחורים נחשבים". אם לא היה מדובר באובדן חיי אדם ובטרגדיה כה גדולה, זו הייתה יכולה להיות אירוניה במיטבה. שיקגו נתנה דוגמה קטנה לחיים בלי משטרה, לאנרכיה מוחלטת שבה כל דאלים גבר. בינתיים, אגב, הכריע לחץ המפגינים את מועצת העיר מיניאפוליס, והיא החליטה לפרק את המשטרה. כמו שאומרים, בהצלחה שיהיה.
השמאל האמריקני שינה השבוע פאזה. מהפגנות ומהומות ספונטניות – שלא היה בהן מקום לאלימות וביזה, אבל עוד איכשהו היה אפשר להבין את מקור הזעם שגרם להן – עברו מארגני המחאה לפעולות שמטרתן הפוליטית רחבה יותר. הדוגמאות רבות, ועוברות כחוט השני מהרחוב לאקדמיה, משם לתקשורת ואז שוב לרחוב. מרצה באוניברסיטת לוס־אנג'לס הושעה מתפקידו לאחר שלא הסכים לדרישה שהגיעה מסטודנטים שחורים להעניק "טיפול מיוחד", כלומר הקלות ופטורים אקדמיים, לסטודנטים שחורים שהשתתפו בהפגנות לזכרו של ג'ורג' פלויד. המרצה (היהודי) לא רק הושעה, הוא אף נתון מאז לאיומים וכתוצאה מכך נזקק להגנה משטרתית. עורך מדור הדעות בניו־יורק טיימס "התפוטר" לאחר שפרסם מאמר של סנאטור רפובליקני שכתב שצריך להכניס צבא לרחובות הערים שהממשל המקומי בהן איבד שליטה על המפגינים. פסלים של גיבורים אמריקנים שחיו בתקופת העבדות ונהנו ממנה, או אפילו היו חלק מהמערכת, מושחתים, ממוטטים וראשיהם נערפים, כאילו אפשר למחוק את ההיסטוריה בלי שום הקשר. סרטים שאינם תקינים פוליטית במאה אחוז מוסרים משירותי התוכן בטלוויזיה. כל זאת ועוד, בשבוע אחד בלבד.
המטרה ברורה: לא לתת לגל המחאה הזה לחלוף, להמשיך לזרוע תחושה של תוהו ובוהו ותבהלה ברחבי אמריקה, לחמם את האווירה עוד ועוד ובכך להביא בסופו של דבר להפסדו של טראמפ בבחירות בנובמבר הקרוב. מי שחושב שזו קונספירציה מוזמן לגשת לגוגל ולראות מה קרה לפני ארבע שנים בדיוק, ביולי 2016, כמה חודשים לפני הבחירות לנשיאות. גם אז היה גל מהומות נרחב בעקבות הרג שני אזרחים שחורים בידי המשטרה. מספר ההרוגים הכולל היה שמונה, כולל חמישה שוטרים, ובכל זאת המחאה דעכה מהר ולא השפיעה על הבחירות. למה? כי הנשיא היה אובמה, קלינטון נחשבה לממשיכת דרכו, ולשמאל האמריקני לא היה אינטרס להרעיד את הספינה.
היום יש להם אינטרס. והאינטרס הזה לגיטימי, אבל כדאי שהדברים יהיו על השולחן. השאלה עד כמה חיי שחורים נחשבים היא בסופו של דבר גם שאלה פוליטית, ומהומות 2016 יוכיחו זאת.
אבל השמאל הרדיקלי אינו יודע להתאפק, וייתכן מאוד שהתוצאה תהיה הפוכה ממה שהם מתכננים. מי שמכריעים בבחירות בארה"ב אינם רדיקלים. האנשים שהכניסו את טראמפ לבית הלבן יושבים בבתיהם ומביטים מבועתים בטלוויזיה, שמבשרת להם שהשמאל רוצה לבטל את המשטרה, מוחק את ההיסטוריה וסותם פיות לכל מי שמעז לחרוג במילימטר מהשורה. והם אולי קצת חוששים לומר זאת בסקרים, אבל מכיוון שארה"ב היא מערכת פוליטית בינארית של אפס ואחד – וביידן בסופו של דבר גם מייצג את השמאל הרדיקלי – הם ילכו לקלפי ויצביעו שוב לטראמפ, שבמשוואה הזו מייצג את החוק והסדר.
לפחות כרגע ביידן מנסה ללכת בין הטיפות, לא ליצור זהות בינו ובין הרדיקלים מצד אחד אבל לחבוט בטראמפ מצד שני. לא בטוח שהוא יצליח לעשות זאת לאורך זמן. בעולם של "הפוך על הפוך" ונרטיבים תקשורתיים, כל פסל של מנהיג מימי העבדות בארה"ב שמופל שווה לטראמפ עוד כמה קולות. כל קללה שסופג ג'ייקוב פריי מקרבת את הדונלד לכהונה שנייה בבית הלבן. כל פרופסור שמושעה בגלל טרור מחשבתי ליברלי מרחיק את הליברלים מהשלטון. רציתם אמריקה, קיבלתם.
