בג"ץ ההסדרה: בין קולוניאליזם לחלוציות

דמיינו יזם בעל אמצעים המעוניין לבנות מגדל גבוה בטבורה של עיר. הוא סר למשרדה של אדריכלית בכירה, ומשרטט לפניה את חלומו: מגדל בורג בגיאומטריה מעניינת, ראשו שלוח השמיימה, חזיתותיו זכוכית כהה, בראשו פטנהאוזים פנורמיים, בתחתיתו עירוב שימושים למסחר ותעסוקה, ולרגליו גינות יפות. האדריכלית האמונה על יצירת האומנות תכין לו הדמיה אטרקטיבית של המונומנט, אך תבהיר לו שתפקידה כולל גם וידוא קשר בין החללית לקרקע.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סגן ראש ממשלת לוב למקור ראשון: "מקווים שישראל תתמוך בנו"
– בנט: "הייתי מסמן יעד – תוך שמונה שנים חצי מיליון יהודים מארה"ב"
– התמכרנו לרשות הפלסטינית, הגיע הזמן להיגמל ממנה

היא תכין תוכנית שבה תגזור לאחור את כל השלבים הנדרשים בדרך להגשמת החלום. בניין כזה דורש יציקת יסודות מבוטנים עמוקים לאחר סקר קרקע; הכלים לא יעלו על השטח לפני קבלת היתר בנייה מהוועדה המקומית; הוועדה תדרוש תוכנית מפורטת שבהכנתה מעורבים יועצים מקצועיים ועורכי דין; זו מותנית בתוכנית בניין עיר (תב"ע) שאושרה עוד קודם בוועדה המחוזית; תוכנית התב"ע לא תידון בוועדה אם אין ליזם הסכם זכויות קנייניות או הסכם עם בעל הקרקע, שאותן יצטרך לרכוש מהבעלים ולרשום על שמו בלשכת רישום המקרקעין; המו"מ לרכישה מותנה בזיהוי הבעלים בטאבו, וכן הלאה. שום חוליה בפאזל הנדל"ני המורכב לא מתקיימת בלי חוק ברור ומנגנונים שקופים. ככה עובדים הדברים בכל ציוויליזציה מודרנית מתפקדת.

בואו נדמיין עכשיו יזם נוסף, ציוני נלהב שרוצה לעשות את אותו הדבר – רק באזורי לב הארץ, ביהודה ושומרון. היזם השני הוא איש תם וישר, שומר חוק ומשלם מס. די מהר יגלה ידידנו שליבה של ארץ חמדת אבות היא המזרח הפרוע. חוקים שונים לחלוטין שוררים בה, מוסדות התכנון כמעט לא מתפקדים, והאפשרויות שלו לבנות בצורה חוקית מצומצמות מאוד מאוד.

107 עמודים נדרשו לשופטים כדי לנמק את פסילת אחד החוקים האסטרטגיים שחוקקה הכנסת. קריאה מלאה שלהם ממחישה את ההבדל שבין שופטת (חיות) שרואה הרבה עצים, לשופט (סולברג) שרואה גם את היער.

פרק המבוא של חיות חוזר על סיפור החטא הקדמון: "מאז כניסת צה"ל לאזור ועד היום, ממשלת ישראל לא הפעילה את סמכותה הקבועה בפקודת סדרי השלטון והמשפט, להחיל את המשפט, השיפוט והמִנהל של המדינה על שטחי האזור".

וכמו שאומר רש"י, כשהבור ריק – "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו". הציוויליזציה הישראלית לא קיבלה אחריות על מרקם החיים בלב הארץ, והותירה את הכאוס המשפטי ששרר בו לפני מלחמת ששת הימים: בלִילה מוזרה ולא קוהרנטית של קרעי חוקים ותקנות עות'מאניים, בריטיים וירדניים. ולקינוח, אימוץ של תקנות האג, המתייחסות למצב שבו שלטון צבאי כובש שטח של מדינה זרה ואמור לנהל אותו באופן זמני עד שיוחלט לאיזו מדינה הוא שייך. בז'רגון המשפטי המצב הזה נקרא "תפיסה לוחמתית".

שקר "הקרקע הפרטית"

האלגוריתם של פייסבוק נוהג להקפיץ מפעם לפעם תמונות מ"היום לפני כך וכך שנים". השבוע הקפיץ לי הפיד תמונות משביתת הרעב שהובלתי לפני שמונה שנים עם הרב יאיר פרנק מעמונה ע"ה. השביתה מול הכנסת ארכה תשעה ימים, ובסופה נערכה הפגנה גדולה מול פרשי המשטרה. ראש הממשלה נתניהו סירב לתמוך בחוק ההסדרה, בין היתר בשל התנגדותו של זאב חבר (זמביש), שהאמין אז שאפשר לפתור את בעיית ההתיישבות בלי חוק, ובאמצעות קשריו האישיים בלשכת ראש הממשלה. החוק נפל במליאה, ומי שהקים אותו לתחייה כעבור כמה שנים היה בצלאל סמוטריץ'.

חוק ההסדרה נועד לטפל בבעיה בוערת: קרוב ל־4,000 בתים שנבנו במהלך השנים על "קרקעות פלסטיניות פרטיות". לארגוני השמאל 'יש דין' ו'שלום עכשיו' הייתה שיטה, שהחריבה יישובים שלמים, כמו עמונה, מגרון ונתיב־האבות. קודם מגישים עתירה בדרישה להרוס את היישובים שנבנו על קרקע פרטית, כשבשלב ראשון התושבים כלל אינם צד לעתירה. אחר כך מחלקת הבג"צים עונה בשם המדינה, ו'מסכימה' עם הטענות. ולבסוף, לשופטי בג"ץ – המסתמכים על תצהירים בלי לבדוק עובדות או לשמוע ראיות – לא נשארת כמעט עבודה: אם שני הצדדים מסכימים שהבנייה בלתי חוקית, נותרת רק שאלה טכנית – "מדינה יקרה, מתי את מתכוונת להרוס את הבתים?" לקברניטי המתנחלים לקח זמן רב לקלוט שלהתיישבות היהודית ביו"ש צפויה מיני־התנתקות בחסות בית המשפט העליון.

בפסק דינה שואלת חיות שאלת תם: מה רוצים המתנחלים, שנכשיר בנייה בלתי חוקית תוך גזל קרקעות פרטיות של פלסטינים תמי לב? בשביל להבין עד כמה מופרכת השאלה צריך לקפוץ רגע לפסק הדין של השופט היחיד שכן רואה את היער, נעם סולברג, המתאר באופן תמציתי ומדויק את העיוותים שנוצרו מאוזלת ידן של ממשלות ישראל.

השקר הגדול ביותר הוא המושג "קרקע פרטית". במדינת חוק למונח קרקע פרטית יש משמעות פשוטה: בעלי הקרקע הוא מי שרשום כבעלים בטאבו רשם המקרקעין, או מי שיש לו זכויות חכירה ארוכות טווח מרשות מקרקעי ישראל. אם אתה רוצה לברר מיהו בעליה של הקרקע, כל שעליך לעשות הוא להיכנס לאתר האינטרנט, לשלם אגרה צנועה ולקבל נוסח טאבו רשמי, שמבהיר מי הבעלים ואם רשומה על הקרקע הערת אזהרה או משכנתא.

זה לא המצב ביו"ש. לפני המהות בואו נתחיל בפרוצדורה: זוכרים את היזם שעליו סיפרנו בהתחלה? נניח שהוא רוצה לדעת מיהם בעלי הקרקע. חיות מסבירה שאין לו דרך לברר את זה, שכן מרשם המקרקעין באזור חסוי. למה חסוי? כי המנהל האזרחי חושש לחייהם של המוכרים הפלסטינים. חיות מצטטת את ד"ר רונית לוין־שנור: "השגת נתונים על אודות היקף הפעילות במערכת רישום המקרקעין בגדה המערבית הינה משימה קשה. זאת, ראשית משום שהגישה הרווחת בקרב הפקידות הינה כי מידע על רישום המקרקעין עלול לחשוף קונים ומוכרים, המבצעים פעולות אלה חרף האיסור המקובל על מכירת קרקעות ליהודים, ומכאן לסכן חיי אדם. המנהל האזרחי מסרב להעביר מידע הקשור ברישומי קרקעות".

המצב לא רק יוצר כשל שוק עמוק אלא גם פותח פתח לאין־ספור מקרי רמאות. ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית ביו"ש כוללת מאות מקרים שבהם המתיישבים היהודים פנו אל פלסטינים שהציגו את עצמם כבעלי הקרקע ואף המציאו 'מאליות', קרי שטרות בעלות ירדנית שאפשר לזייף, קנו מהם מקרקעין בכסף מלא, רק כדי לגלות מאוחר יותר שהאחרונים מתכחשים למכירה ושהבעלים האמיתי הוא בכלל בן דוד שלהם. במקרי מחלוקת כאלה אין דרך לברר מי צודק, מכיוון שהמרשם חסוי. עתירות שהגישה תנועת רגבים בנושא נדחו בבתי המשפט הישראליים.

"אין מרשם מקרקעין מלא, מקיף ומהימן אשר ממנו ניתן ללמוד על מעמדן הקנייני של רוב המקרקעין באזור", היא מסכמת. היינו מצפים שמדינת הסטארט־אפ ניישן תתעשת, תברר את מעמד הקרקעות ותרשום על שמה את קרקעות המדינה כדי למנוע מריבות עתידיות. הנשיאה מסבירה שהנושא פשוט לא העסיק את הממשלות: "המדינה, אף שהיא רשאית לעשות כן, אינה נוהגת להגיש בקשות לרישום ראשון של אדמות מדינה באזור".

אגב, לא תמיד המדינה נהגה כך. המשפטנית המנוחה פליאה אלבק חתומה על אחד המיזמים הגדולים לרישום קרקעות מדינה ביו"ש. חלק גדול מקרקעות היישובים הקיימים זכו לתכנון ולפיתוח מסודרים בזכותה. אלא שלאחר שהיא פרשה מתפקידה נכנסו תחתיה אנשים רעים, אין לי דרך אחרת לתאר עובדי מדינה שכל מאמציהם מכוונים לחבל בהתיישבות. כן כן, זהו "צוות קו כחול" הפועל במנהל האזרחי תחת יועמ"ש איו"ש, שתחקירים על האג'נדה המנהלת אותו פורסמו פה בעבר. הצוות עמל במשך שנים לקחת קרקעות מדינה מוכרזות ולדרדר אותן בחזרה למעמד של 'קרקע פרטית פלסטינית' בטיעונים טהרניים מבישים, תוך שהוא הופך כאלף בתי אב ביהודה ושומרון לגנבים בדיעבד.

תמצית הפוליטיזציה

ומכאן למהות: בניגוד לאין־ספור נקודות יישוב ישראליות שקמו על חורבות כפרים ערביים, כדוגמת רמת־אביב, אין ביהודה ושומרון אפילו יישוב אחד שנתפס תוך גירוש פלסטינים מבתיהם.

ביהודה ושומרון, המקרקעין ה'פרטיים' מחולקים לכמה קבוצות. קבוצה ראשונה כוללת אדמות הפקר שפשוט לא נרשמו על שם המדינה. זוכרים את "בג"ץ תולעים" שהחריב חלקים גדולים משכונת נתיב־האבות? קרקעות השכונה היו קרקעות סקר, כלומר קרקעות ריקות שהמדינה לא רשמה על שמה. ולמה היא לא רשמה? כי בתצלומי אוויר משנת תרפפ"ו אפשר היה לזהות שני פסי חרישה מפותלים שמישהו חרש פעם, על שמם נקרא הבג"ץ "תולעים". אין שום רישום מסודר של הקרקע, אין בעלים שהצליח להוכיח זיקה קניינית, אלא רק חשד שפלאח כלשהו נטע שם עץ. מדוע קרקע כזו רשומה כפרטית? לא־לוהי חלם פתרונים. ובלשונו המאופקת של סולברג: "חלק מן הקרקעות מוגדרות פרטיות בשל מדיניות מחמירה של רשויות האזור, הגם שאין לכך בסיס משפטי".

במדינת ישראל הקטנה, כמו בכל מדינה מערבית מתוקנת אחרת, קרקע כזו כלל לא הייתה מוגדרת כפרטית. אם ישראל לא הייתה מבועתת מהצל של עצמה – להלן תקנות האג ואמנת ז'נבה שאוסרות על הכובש הצבאי לפעול בשטח כריבון – היא מזמן הייתה רושמת את הקרקעות הללו כקרקעות מדינה ומשווקת אותן.

קבוצה שנייה היא קרקעות שנרשמו בידי הכובש הירדני בצורה בלתי חוקית לצורכי רישום מס, ולא על בסיס הוכחת בעלות. באזור בנימין ישנן קרקעות רבות שנרשמו על שם שייח'ים מהאזור לצרכים שלטוניים שונים, אולם לא עובדו ועמדו בשיממונן שנים ארוכות. קבוצה שלישית היא קרקעות שנרשמו על שם בעלים כלשהו לאחר מלחמת השחרור, אולם בפועל מדובר בנכסי נפקדים. הבעלים אינו ידוע ואין דרך לאתרו. בשל העובדה שהחוק הישראלי לא חל ביו"ש, אי־אפשר להחיל על הקרקעות הללו חוק דומה לחוק נכסי נפקדים.

קבוצה חמישית היא "קרקעות כלואות", כמו למשל הקרקע שעליה נבנו תשעת הבתים בעפרה. אין מחלוקת ששום פלסטיני לא יוכל ליהנות מקרקעות אלה גם לאחר שהבתים נהרסו, והאינטרס הכלכלי הפשוט של כל בעלים הוא לקבל פיצוי מכובד בשווי 125 אחוז מהקרקע, כפי שקובע חוק ההסדרה.

במשך עשרות שנים דחפו הממשלות ועודדו את המתיישבים לגאול את קרקעות ארץ התנ"ך ולהתיישב בהן, בלי לקחת אחריות רשמית ולהסדיר את המהלכים מבחינה משפטית, ועל כן לחוק ההסדרה ישנה תכלית הומניטרית מובהקת: לפתור את מצוקתם של אלפי מתיישבים שבנו או קנו בתים מהמוסדות המיישבים, ואף קיבלו 'בר רשות' וגילו יום אחד שביתם איננו חוקי והם לא יכולים למכור אותו.

אבל הייתה לחוק עוד מטרה, ערכית, והיא לבסס ולחזק את ההתיישבות היהודית ביו"ש. הוויכוח על המטרה הזאת הוא תמצית הפוליטיזציה שעובר בג"ץ. חיות קבעה שהתכלית איננה "תכלית ראויה", מכיוון שהיא לא שוויונית כלפי הפלסטינים, כאילו שהפלסטינים צריכים חוק הסדרה כדי לבנות כמה שבא להם, איפה שבא להם ומתי שבא להם: "הסדרה והכשרה בדיעבד של בנייה בלתי חוקית פוגעת בשלטון החוק ויש בה כדי לעודד עבריינות", קובעת חיות. כאילו אין הבדל בין חלוצי עמונה שנאחזו בהר טרשים קירח נגד כל הסיכויים כדי ליישב את הארץ, לבין סתם חזירי נדל"ן שהשתלטו בכוח הזרוע או באיום הפרוטקשן על קרקע לא להם. השופט הנדל, מן ההגינות לציין, הצטרף לסולברג בהגדרת התכלית כראויה למרות שיישר קו עם דעת הרוב האוטומטי בבג"ץ.

הוויכוח הזה משקף את תמצית ההבדל: רוב שופטי בג"ץ רואים במתנחלים זרוע של שלטון קולוניאליסטי שהשתלט בכוח על נחלת אבותיהם של הילידים הפלסטינים. רק שופט אחד רואה בהם חלוצים שבאו לכתוב את הפרק הבא בתנ"ך.