לכאורה, לפחות בקרב הרוב היהודי בישראל יש הסכמה מקיר לקיר על הגדרת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית; על הצורך לקיים בה איזון רגיש בין הזהות הלאומית־יהודית לזהות האנושית־אוניברסלית. בפועל, אירועי השבוע הוכיחו עד כמה הקונצנזוס הזה נשחק, ולמעשה כל אחד מהמחנות לוקח לעצמו רק אחד מהערכים האלה. לעיתים אפילו האמת עצמה נדחקת לקרן זווית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תר"ש תנופה מציבה את מדינת ישראל בסיכון גדול
– נתניהו: "אין לבית המשפט סמכות להתערב בחוקי יסוד"
– מהיכן צצה האלימות של השמאל החדש?
במוצאי שבת שעברה נערכה בתל־אביב הפגנת שמאל נגד תוכנית הסיפוח. מה שבלט לרעה בהפגנה לא היה הדגל הרעיוני שלה, אלא העובדה שמשתתפיה, לפחות לפי כמה צילומים, הניפו הרבה יותר דגלים פלסטיניים מדגלי ישראל. מכיוון שההפגנה אורגנה על ידי תנועת חד"ש, שיש בה רוב ערבי, התופעה הזאת טבעית לכאורה. אבל בעצם לא: גם חד"ש היא תנועה ישראלית, וגם אם לאנשיה קשה עם דגל ישראל, לכל הפחות מצופה מהם שיפגינו ללא דגל זר. בהקשר הזה כדאי לציין שבראשית המדינה דגלו אנשי רק"ח, אמה הפוליטית של חד"ש, בפטריוטיות ישראלית, ובצד הזדהות עם תוכנית חלוקת הארץ לשתי מדינות סברו שאזרחי ישראל הערבים צריכים אפילו לשרת בצה"ל.
יתרה מזו, לכיכר בתל־אביב הגיעו לא רק מפגינים ערבים, וכנראה גם היהודים נשאו את הדגל הפלסטיני יותר מאת דגל ישראל. תגובת רבים מהם לטענות נגדם הייתה כפולה: איך אפשר להיטפל לדגל יותר מלעצם רעיון האפרטהייד העומד בבסיס תוכנית הסיפוח – ובכלל, קשה להזדהות עם דגל ישראל מאז "כבשה" אותו הלאומנות הימנית. שתי הטענות יחד מסבירות מדוע השמאל הישראלי כושל כבר שנים בגיוס דעת הקהל הישראלית.
דגל הוא לא רק חתיכת בד שחשיבותה נופלת בהרבה מהרעיון שלשמו מפגינים. אילו היה כך, המפגינים עצמם לא היו מקפידים כל כך על הדגל הפלסטיני, ולא היו נטפלים כל כך להפגנות ימין שנישא בהן דגלה של תנועת כך. דגל הוא סמל של זהות, ואם הדגל הפלסטיני מייצג את המפגינים יותר מדגל ישראל פירוש הדבר שהזדהותם נתונה יותר לפלסטינים מלבני עמם. גם הטיעון ש"פשעי" המתנחלים חיללו את הלאומיות הישראלית ואת הדגל באופן שאינו מאפשר עוד הזדהות איתם אינו אלא תירוץ. לפי ההיגיון הזה, היה צריך להיות הרבה יותר קשה להזדהות עם הדגל הפלסטיני, שבשמו נעשו מעשי רצח מזעזעים בהיקף ובעוצמה גדולים הרבה יותר מכל פשעי המתנחלים.
בהמשך השבוע קיבלנו את פסיקת בג"ץ בנושא חוק ההסדרה. וגם כאן התברר שהשיח מיוסד על העמדה הפוליטית לבדה. גם תומכיו המובהקים של החוק צריכים להודות שיסודו בחטא: אפילו לשיטת הימין, ההתיישבות היהודית ביו"ש אינה צריכה להתקיים על קרקע פלסטינית פרטית, וקשה לדבר על תום לב בעניין לפחות מאז 1979, כאשר השופט משה לנדוי, השמרן והימני, פסק להעביר את כל היישוב אלון־מורה משום שהוקם על אדמה פלסטינית. נכון שבמקרים רבים טענות הבעלות הופיעו רק אחרי הקמת היישוב היהודי, ולעיתים גם לא היו מלוות בהוכחות מספיקות, אבל ברור גם שבמקרים רבים מדובר בחוסר רגישות לשאלה, בלשון המעטה. יש אמנם היגיון בפתרונה לאחר שנים רבות בפיצוי לפלסטינים במקום בפינוי היהודים, שלא ייתן כלום לפלסטינים כשהקרקע בלב יישוב יהודי. אבל השיח בעניין היה צריך לפחות להיות הרבה פחות תובעני והרבה יותר צנוע.
מנגד, גם לשופטי בג"ץ אין הרבה במה להתגאות. אחרי כל המילים הנכונות שאמרו על חומרת הגזל של קרקעות פרטיות, היה ראוי שבדיעבד יאפשרו את הסדר הפיצוי, במקום לסלק אלפי אנשים מבתיהם בלי שאף פלסטיני ירוויח מכך – כמובן, בהגדרת "תאריך קובע" שאחריו טענת תום הלב לא תוכל להתקבל עוד. יתר על כן: הפסיקה נגד המתנחלים עומדת בסתירה משוועת לזהירות המופלגת שנוקטים שופטי בג"ץ בנוגע לפינוי בנייה לא חוקית של תושבים בדואים בנגב, כפי שהוכיח תחקירו המפורט של קלמן ליבסקינד בנושא.
השורה התחתונה: כשאנשי שמאל שוכחים מה זה להיות ציוני; כשאנשי ימין שוכחים מה זה להיות מוסרי; כששופטי בג"ץ שוכחים מה זה להיות עקבי – השיח הציבורי במדינת ישראל הולך ונעשה מייאש. וזה באמת כבר רע מאוד לכולם.
