לפני שלוש שנים הייתי כתבת שטחים של עיתון אחר. סיקרתי את שלושת הפשעים האחרונים של בג"ץ בתחום ההתיישבות: עמונה, בתי עפרה ונתיב האבות. הרס ללא טעם, שתוצאותיו כאב בלתי נסבל לכל הנוגעים בדבר. אבל ידעתי, ידענו, שלעולם לא עוד. כי חוק ההסדרה נכנס לתוקפו מיד אחרי שלושת החטאים הבלתי נסלחים האלה, והאמנו שממנו ואילך לא ייהרסו עוד בתי יהודים סתם, בגלל שרירות לב, רוע טהור ואינטרס לאומי פלסטיני השמור להנהגה הפלסטינית בלבד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חשש מהגירת פלסטינים לשטחים המיועדים להחלת ריבונות
– משחקי הכס: העימות בקהילת סאטמר שמסעיר את העולם החסידי
– חיות נעצה חץ, ואז ציירה סביבו עיגול
הנוגעים בדבר הם שניים: תושבי הבתים שנהרסו והפלסטינים הטוענים לבעלות על הקרקע. בשלושת המקומות הציעו לפלסטינים קרקע חלופית או פיצוי בשווי גבוה בהרבה מערכה, אבל הם סירבו. מבחינת הנהגת הפלסטינים כל מי שמוכר אדמה ליהודי דינו מיתה. וכידוע, לא מדובר במיתת נשיקה, אלא קודם זובור ואחר כך גזנגה.
באחד ממאמריי האחרונים כתבתי על משפט שלמה בנוגע לאהבה לאדמה הזאת. הנה לכם דוגמה נוספת ומובהקת לכך: הנהגת הפלסטינים, במימון אירופי ועם רוח גבית (או ביוזמה וגרירה) של שלום עכשיו, גרמה לכך שאיש אינו משתמש בקרקע שפונתה. לא במגרון, לא בעמונה, לא בנתיב האבות, בטח לא בתוך עפרה. נותרו רק גלי חורבות וגעגועים, וגם מי שטען לבעלות על הקרקע, בעלות שלא הוכחה, נותר בלי אדמה ובלי כסף. בבחינת גם לי גם לך לא יהיה.
האינטרס של העותרים הוא האינטרס הלאומי הפלסטיני. והאינטרס הזה אומר, בין השאר, לפגוע כמה שיותר במתנחלים. הנזק ההיקפי של המהלך הוא העמקת הקרע בין ההתיישבות לבית המשפט, ואיבה גלויה נגדו. בית המשפט יודע להשתמש במילים יפות ובערכים נעלים בפסיקותיו. אך אם נקלף את הכסות מאלו, נגלה שבעצם יש כאן רמיסה של האדם הפשוט – היהודי והפלסטיני. לפחות מהבחינה הזאת בית המשפט מקפיד על שוויון. משהו רקוב מאוד בממלכת חיות.
אל תאמינו למה שאתם שומעים. למרות מה שנאמר בבית המשפט ומפי חלק מכתבי הטלוויזיה, לא מדובר ב"גזל קרקעות פלסטיניות". הסיפור בקצרה הוא כזה: בשנות השבעים שרטטה סגנית פרקליט המדינה פליאה אלבק את גבולות אדמות המדינה ביו"ש, והיישובים קמו בהן בהמוניהם. אנשים קיבלו זכויות לבנות על הקרקעות שסומנו וקיבלו משכנתא, ויש להם מסמכים שסמל מדינת ישראל מתנוסס עליהם, לאמור: מעשיכם כחוק ולרצון הממלכה.
העלילה מקבלת תפנית כש"צוות קו כחול" של המנהל האזרחי החליט, עשרות שנים לאחר מכן, "להגדיל ראש" בשם אינטרסים לאומיים פלסטיניים. הצוות הלך וצילם וחקר ובדק באמצעים טכנולוגיים מדויקים יותר משהיו לאלבק את הגבולות, והוציא 4,000 בתים אל מחוץ ל"קו הכחול" המגדיר את גבולות היישובים ואל מחוץ לחוק. מאותו רגע בעליהם אינם יכולים לבנות עוד חדר או לסגור מרפסת, שלא לדבר על מכירת הנכס. שנים לאחר מכן יבוא לוועדת הפנים של הכנסת בן־חור אחוות, ראש המנהל האזרחי, ויודה שהיו טעויות רבות מאוד בעבודת הצוות ובמסקנותיו, אך אין די כוח אדם לתקנן. מדהים שהיה די כוח אדם כדי להרוס ל־4,000 משפחות את החיים, אבל מי שאמור לתקן את הנזק כרגע בהפסקת תה.
נניח ששופטי בג"ץ פעלו ופסקו מתוך רצון כן להיטיב עם הפלסטינים. לא פשוט להניח את זה, אבל בואו נעשה מאמץ ונביט בהם בעין טובה. כבר דובר רבות על הניתוק של שופטי העליון מן האדם שברחוב, אבל הפסיקה הזאת ממש צועקת. האם היהירות עיוורה אותם? זאת בוודאי אינה טיפשות, כי הרי הם אנשים אינטליגנטים, שאמורים להכיר את אורחות העולם, בפשטותן ובמורכבותן. אני מציעה להם, אחרי שהתבשמו מהכתבות על פסיקתם הנוראה, להריץ קדימה את מהדורת החדשות ולצפות בכתבתו הנפלאה של צבי יחזקאלי, שיצא עם משקפי מצלמה לדבר עם הפלסטיני הפשוט, בלי שיפחד להתבטא. ברעיון הפשוט והגאוני הזה חשף יחזקאלי שהפלסטינים אינם רוצים מדינה פלסטינית, אינם תומכים ברשות, ובטח שלא יצאו להתקומם נגד הסיפוח כפי שמאיימים עלינו השכם והערב. הם רוצים תעודת זהות כחולה. הם רוצים את ביבי ולא את אבו־מאזן. הרשות מורידה אותם ביגון שאולה. הם רוצים פרנסה, הם רוצים חיים נורמליים. אין להם עניין בשאיפות הלאומיות שארגוני השמאל שלנו מנסים לנטוע בליבם. גם את האנשים האלה, הפשוטים, רמס בג"ץ בפסיקתו. הוא הותיר אותם בלי אדמה מחד גיסא ועניים מאידך גיסא, וחיזק את המנגנון שמושל בהם על ידי טרור. את חוק ההסדרה, שהיה יכול לשחרר אותם מהפחד הזה, ביטלו השופטים. כל הכבוד בג"ץ.
