אני עוקב באופן צמוד אחר התקדמות תר״ש (תוכנית רב־שנתית) "תנופה", ומוצא את עצמי מוטרד מאוד – הן מצד אופן ביצוע התוכנית, הן מבחינת הגדרת האיום, הן מצד ההיערכות והמוכנות של יחידות צה"ל. לא לשווא אני מקבל מדי שבוע תגובות קשות ממפקדים בכירים בצה"ל.
תר"ש תנופה עברה מתחת לרדאר, בלי אישורים מסודרים של הקבינט ושל ועדת החוץ והביטחון בכנסת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למרות תעתועי הזיכרון, עדויות ראייה מתקבלות בלי פקפוק
– נתניהו: "אין לבית המשפט סמכות להתערב בחוקי יסוד"
– "טעינו כשענינו לגידופי החרדים ולא המשכנו בוויכוח ענייני"
באיגרתו האחרונה של הרמטכ״ל רא"ל אביב כוכבי אל קציני צה״ל הוא כותב שתהליך תר״ש תנופה יימשך עשר שנים לפחות, בעיקר בגלל אילוצי התקציב שנוצרו גם בעטיה של מגפת הקורונה. כוכבי מדבר גם על הסטת התקציב הקיים (בהיעדר תקציב נוסף) לנושאי תר״ש תנופה על חשבון נושאים אחרים.
הלכה למעשה, בשנה האחרונה הרמטכ״ל כבר מבצע בפועל את שהוא מציין, בנוסח "ישן מפני חדש תוציאו". כך נוצר תהליך אבסורדי: הצבא מקצץ את הישן, עוד בטרם יש לו חדש. לא כך מחדשים צבא, מכונה שצריכה להיות נכונה למערכה בכל עת. כתוצאה משיטת הניהול הזאת לא יהיה צה״ל מוכן למלחמה בעשור הקרוב.
מבחינת מפת האיומים, תר"ש תנופה מבוססת על הנחות אופטימיות ומציבה את ישראל בסיכון גדול. היא מדברת על שני צבאות טרור בעזה ובלבנון, אבל מתעלמת לחלוטין מהאיום המרכזי ההולך ומתגבש מול ישראל – אלפי טנקים, חטיבות חי"ר וקומנדו, ארטילריה וטילים, ובגיבוי האיראנים: צבא סוריה. הייתכן שתר״ש תנופה איננה מביאה בחשבון את הזירה הסורית?
אכן, זהו המצב לאשורו. גודל הסד"כ (סדר הכוחות) של יחידות היבשה וכשירותן אינם נותנים מענה לאיום הצפוני הגדול ביותר. אין לצה״ל מענה מינימלי כדי להגן על גבולותינו, וגם אין לו היכולת לתקוף את האויב בגזרה אחת ובו בזמן להגן על גזרות אחרות במלחמה רב־זירתית: עזה, לבנון, סוריה, ואלפי אנשי תנזים עם רובים וכלי לחימה נגד טנקים ביהודה ושומרון, במסגרת אינתיפאדה שלישית.
אם תפרוץ מערכה רב־זירתית כזו, סיכון שמדינת ישראל חייבת להתייחס אליו במלוא הרצינות, היא תהיה קשה בהרבה מקודמותיה ועלולה להמיט עלינו אסון. אבל הצבא סובל מקיצוץ בסד״כ בממדים שלא ייאמנו, ואין לו כיצד למלא את החסר. להפך, הוא עצמו מקצץ יחידות לוחמות בעלות חשיבות גדולה לתמרון וכוח אש בשעת מלחמה. אם לא די בכך, רבות מהיחידות הנותרות, בעיקר יחידות המילואים, סובלות מירידה דרמטית בכשירות.
הסיבות לכך הן חוסר משווע של כוח אדם לאחזקה, בעיקר כוח אדם מקצועי, הקיצוצים הקשים שערכה תר״ש גדעון, קיצור שירות החובה של הגברים בצה"ל והיעדר האימונים. כך יחידות לוחמות נספרות כקיימות, אבל בפועל יכולת הלחימה שלהן הולכת ופוחתת.
עוד בולט בחסרונו בתר״ש המענה לזירתנו המרכזית במלחמה הבאה, זירת העורף. בכל יום ישוגרו לעבר העורף – הבטן הרכה של מדינת ישראל – אלפי טילים ורקטות, שיחוללו הרס ואבֵדות קשות במרכזי האוכלוסייה, במטרות אסטרטגיות, בתשתיות חשמל, מים וכלכלה ובבסיסי צה״ל, ובהם בסיסי חיל האוויר. מדובר באפקט הרס שיהיה דומה לפצצת אטום, רק בלי נשורת גרעינית.
כיום אין לנו מענה לאיום הזה. צה"ל אינו מכין את העורף למלחמה. שורר בלגן עצום, בסדר גודל של מחדל לאומי, בחלוקת האחריות והסמכות בין פיקוד העורף לרח״ל (רשות החירום הלאומית). שוב נוטשים את הקיים, והחדש ייבנה רק עוד שנים רבות. במצב שנוצר צה"ל אינו נמצא בשום מקום, ואזרחי ישראל צריכים להתפלל שלא תפרוץ מלחמה.
לא זו אף זו: חסרה מוכנות של זרוע האוויר ליום פקודה, בשל בעיות קשות ברצף התפקודי בבסיסי הזרוע. החוסר הזה נוגע ביכולת להשמיש מחדש את שדות התעופה שייפגעו מטילים ומרקטות. יש מחסור קריטי באמצעים ובכוח אדם לכיבוי אש, לפינוי פצועים ולניקיון המסלולים מרסיסי הטילים והרקטות. גם כאן בולט היעדר אימונים והכשרות, בשל קצר בראייה מערכתית כוללת.
במצב שנוצר, שבו בונים בחופזה את תר״ש תנופה מהתקציב הקיים, צה"ל מאבד את כושר ההגנה וההתקפה לשנים רבות, ומדינת ישראל מפקירה את ביטחון המדינה. הנהגת הצבא והמדינה חייבות להתעשת מיד ולעצור את המחדל הזה בטרם נגיע לנקודת האל־חזור – בתקווה שטרם הגענו אליה כבר.
