יותר משפחדתי להידבק חששתי להדביק. בסך הכול אני צעירה, בריאה בדרך כלל. הסיכויים לטובתי, ברוך השם. כשהתחלתי להרגיש תסמינים הדבר העיקרי שחשבתי עליו הוא המרפאה האונקולוגית בשיבא. ביום רביעי שעבר הגעתי עם אמא שלי לבדיקה שגרתית אצל האונקולוג שלה. כמעט לא הסרתי את המסכה לאורך כל השהות שלי שם, אבל הווירוס הערמומי הזה כל כך מידבק. אמא שלי הייתה צמודה אליי במשך למעלה משעתיים, כי היא זקוקה לעזרה בהליכה. והיא צמודה במהלך היום לאביה בן ה־98. שניהם בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר. שיהיו בריאים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כנסת במשבר: חוק הקנביס תקוע, הנורבגי ממשיך להידחות
– חיות נעצה חץ, ואז ציירה סביבו עיגול
– חשש מהגירת פלסטינים לשטחים המיועדים להחלת ריבונות
במהלך הבידוד ניסיתי לשחזר כל עיטוש, גירוד באף או חיטוי באלכוג'ל. נזכרתי שמזגתי לי מים קרים במסדרון המרפאה. חשבתי שאולי הכוס המשומשת שלי נגעה במכונה והשאירה שם שרידי וירוס שמקננים כעת בגופו של אחד החולים.
אם הבדיקה שלי הייתה חוזרת בתשובה חיובית, החקירה האפידמיולוגית שלי הייתה מכניסה המון אנשים לבידוד. מלבד באי המרפאה והמשפחה הגרעינית שלי, גם מתאמנות הסטודיו שמזיעות איתי כמה פעמים בשבוע, כמעט כל אנשי מערכת מקור ראשון, המנקה שלנו, כמה שכנים, מאות באי הסופרמרקט שאני קונה בו בשעת השיא של השבוע, חמישי בצהריים.
רגעי האי ודאות הכניסו אותי ללחץ שייתכן שלא הייתי זהירה מספיק. חשבתי על כל האנשים שאולי הדבקתי. עמיתים שישבו במרחק של פחות משני מטרים, או שכנים ששוחחו איתי בלי מסכה. מקצתם בקבוצת סיכון מקצתם בני משפחות של כאלה. לא צחוק. הפחד מלגרום נזק לאדם אחר הוא תהומי. איך מתמודדים אחר כך עם העובדה שסיכנת או חלילה נטלת חיים של מישהו בגלל חוסר הנוחות שבחבישת מסכה?
ברגע שהתחילו התסמינים התנהלתי באחריות יתרה, יש לומר מוגזמת. מניחה שכל אחד היה פועל כך. אבל הבעיה היא שכשמופיעים התסמינים זה עלול להיות מאוחר מדי.
הכול התחיל כשביום חמישי שעבר התעוררתי עם כאב גרון. אחרי כמה שעות הוא עבר והמשכתי את סדר היום שלי כרגיל. בערב הרגשתי קוצר נשימה חריג שנמשך אל תוך הלילה, וגם למחרת. בבוקר ביטלתי את האורחים החשובים שהיו אמורים לבוא אלינו לשבת, התקשרתי לרופא שלי וביקשתי הפניה לבדיקת קורונה.
ברגע שהרופא מילא את טופס ההפניה הייתי מחויבת בבידוד, על פי חוק. חוויית הבידוד הראשונה של בעלי ושלי הייתה קצת טראומתית. זה היה לפני שרוב המדינה הפנימה את מציאות הקורונה, אי אז בערב פורים. אחרי חצי יממה מסויטת קיבלנו החלטה להיכנס לבידוד ביחד, במחשבה שבריאות הנפש חשובה לא פחות מניסיון למנוע הידבקות בקורונה. גם הפעם החלטנו החלטה דומה, ואחרי כמה שבועות של שגרה חזרנו באחת לבידוד משפחתי. על כל המשמעויות שלו.
בשבת בבוקר קוצר הנשימה חלף, אך בערב החליף אותו שיעול טורדני ויבש. קיוויתי שבמוצאי שבת יתקשרו להזמין אותי לבדיקה. זה לא קרה. נאמר לי שמד"א מקבלים המון פניות לבדיקות ומתקשים לעמוד בעומס. בבוקר יום ראשון הצלחתי להעביר את ההפניה שלי ממד"א לקופת החולים, ובתוך שעה זימנו אותי לבדיקה במרפאה בירושלים.
שלטים במתחם כיוונו אותי אל חדר הבדיקה, במחסן אחורי נידח. כשהגעתי אל פתח החדר, האחראי נזף באח שלא מנע את כניסתי. האח ביקש שאצא משם והבטיח שיקרא לי בקרוב. בינתיים, הוא הורה לי לעמוד בחוץ תחת השמש היוקדת, בעוד אני עוטה את המסכה החונקת. יחד איתי עמדה באותה עת אישה מתנשפת מחסידות בעלז. האח הנוזף עבר לידה ודרש שהמסכה שלה תכסה גם את האף. בלית ברירה היא משכה אותה כלפי מעלה, מתקשה לנשום.
בתוך כעשר דקות עברתי את הבדיקה ויצאתי. אנשי הרפואה שבדקו אותי אמרו שהתשובה אמורה להגיע למחרת בבוקר. מצוין, חשבתי לעצמי. אבל כשנכנסתי לאוטו שמעתי את רינו צרור מראיין איש מעבדה עייף וסהרורי שסיפר על משמרת של 16 שעות, על עומס בלתי נסבל של בדיקות ועל לבורנטים מעטים מדי. האופטימיות התפוגגה.
בימים האחרונים שמעתי על אנשים שקיבלו תשובה בתוך ארבעה, חמישה ואפילו שישה ימים. ממדי ההדבקה בפרק זמן כזה עלולים להיות קטלניים, בטח כשיש חשיפה לאנשים בקבוצות סיכון. כדי להבין מה הסיבה לעומס הזה צריך לחזור לחודשי הסגר הלא עליזים. לא רק הרחובות היו ריקים, גם במרפאות ובמעבדות שבוחנות את הבדיקות השגרתיות הייתה תנועה דלילה יחסית. המצב הזה אפשר גיוס של לבורנטים למערך בדיקות הקורונה.
כעת, כשהציבור הישראלי חזר להיבדק באופן די שגרתי, גם המעבדות חזרו לשגרה, ולקחו עמן את אנשי המעבדה היקרים. המדיניות המוצדקת של משרד הבריאות היא להגדיל את מספר הנבדקים, והיא אף הגיעה לשיא של 16,224 בדיקות שנערכו ביום שישי. בעוד מספר הבדיקות הולך וגדל, מספר הלבורנטים נשאר קבוע ונוצר עומס אדיר.
אחרי נסיעה של כ־200 מטר, בעוד אני מחכה ברמזור, הופיעה האישה שחיכתה איתי בתור. ראיתי אותה חוצה את הכביש, הולכת ברחוב, כשאפה מבצבץ מבעד המסכה, ושיקפוץ האח הנוזף. אני מתארת לעצמי שהיא הייתה בדרכה הביתה, שלא הייתה לה שום דרך אחרת לבוא להיבדק, שהיא חזרה הישר לבידוד ביתי, כפי שדורשות ההנחיות. אבל מוזר שהמערכת לא מצאה דרך למנוע מצב שבו אישה שיש סיכוי סביר שחולה בקורונה (אחרת היא לא הייתה מקבלת הפניה לבדיקה) תסתובב חופשי ברחוב. גם בלי איכון של השב"כ.
אולי הייתה זו השיחה עם דוברת המחוז של קופת החולים, אבל במקרה שלי התוצאות לא איחרו כל כך לבוא. כעבור יממה הגיעה הודעה מקופת החולים, ואחרי שהקשתי את קוד הזיהוי שמעתי את ההודעה שייחלתי לה: "לא נמצאה עדות לנוכחות הנגיף בדגימה". באחת נכנסנו לבידוד ובאחת יצאנו ממנו.
כשחזרתי למערכת שמחתי לראות שהנוכחות שלי מכניסה אנשים לדריכות. לא מופרך להעריך שבשבועות הקרובים עלול להיות אדם חולה בסביבה הקרובה של כל אחד מאיתנו. המצב הזה כנראה בלתי נמנע, מה שאפשר (ורצוי וצריך) למנוע הוא את החיכוך הרב בינינו ובינם.
