העיסוק המואץ באפשרות של החלת ריבונות ישראלית על חלקים יהודה ושומרון מלווה באוטומציה של התייחסויות על ההשלכות השליליות שיהיו לצעד זה. לא מעט פרשנים, פוליטיקאים, מומחים ומכונים שותפים לקביעה כי ריבונות תעלה משמעותית את הסיכוי לפרוץ התקוממות פלסטינית ולבידודה הבינלאומי של ישראל, בעיקר מול אירופה. לכן המסקנה של אותם גורמים היא שמוטב להימנע מהסיפוח ולהעדיף דרכים אחרות, בעיקר כאלו שכבר נוסו, כדי להתמודד עם השאלה הפלסטינית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– טראמפ: "לא אתן שיחבלו בהיסטוריה שלנו כאומה"
– חשש מהגירת פלסטינים לשטחים המיועדים להחלת ריבונות
– דרמה משפטית: למי שייך סוס הברונזה העתיק שנשדד מיוון?
הבעיה עם הטענות הללו, מעבר לאוטומטיות המאפיינת אותן, היא שמדובר בעמדה פוליטית ידועה המכתיבה מראש את תוצאות הניתוח ואת מסקנותיו באופן המעוות את תמונת המציאות האסטרטגית. בחינה מעמיקה של המציאות מלמדת על כך שמעולם התנאים לא היו כה בשלים למהלכים ישראליים פרו-אקטיביים בעלי משמעות לאומית-היסטורית דוגמת החלת הריבונות. מבחינה זו, ההחלטה אם לבצע את המהלך אם לאו אינה צריכה להיות תלויה בתרחישי אימים.
לא רק שהמערכת הבינלאומית עסוקה בעת הנוכחית בהשפעות הכלכליות והבריאותיות של משבר הקורונה, אלא ישראל נהנית בה מגיבוי אמריקני חסר תקדים. יתרה מזו, מהלך החלת הריבונות אינו מעשה של יש מאין וגחמה ישראלית, אלא מרכיב ביוזמה אמריקנית רשמית, דבר המצמצם את טענת החד-צדדיות של המהלך.
גם הקולות הבוקעים מבירות אירופה אינם מצליחים לטשטש את העובדה שכוחה של היבשת שהולידה את התנועה הציונית כבר אינו במותניה. מדובר ביבשת חולה, תרתי משמע, עמוסת בעיות פנימיות חברתיות אשר איבדה מזמן את יכולתה לעצב סדר יום בינלאומי, ולראייה היא לא מצליחה בעת הנוכחית לגבש עמדה קוהרנטית אפילו ביחס למהלך הסיפוח.
מאידך ישראל מתייצבת כישות מדינית חזקה שהצליחה אל מול המערכת האזורית להבקיע דרך במיצוב קשריה עם העולם הסוני העשיר של מדינות המפרץ הפרסי, שלראשונה אחרי עשורים באדיבותן של איראן וההנהגה הפלסטינית הכושלת, החליט לנתק את הזיקה בין הסוגיה הפלסטינית לבין סוג של נורמליזציה כלכלית-ביטחונית עם ישראל.
גם מול המערכת הפלסטינית בולט יתרונה האסטרטגי של ישראל. בעשור ומחצה היא יצרה מציאות של אוטונומיה המנוהלת בידי אליטה פלסטינית בעלת תפיסת עולם ריאליסטית הנהנית מעצמאות חלקית, כיבודים שלטוניים ומארגז כלים, כלכלי בעיקר, המאפשר לה להיטיב את חיי האוכלוסייה. באלה טמונים יסודות היציבות הביטחונית שנרשמה במשך תקופה ארוכה מאד בשטחי יהודה ושומרון, ולא פחות מכך הם מעידים על המחירים העצומים שעלולים הפלסטינים, ההנהגה והציבור כאחד, לשלם אם יתמוטט הסדר הנוכחי כחלק מתגובה אלימה למהלך הסיפוח.
המשמעות הכוללת היא שישראל נמצאת כיום בעמדה המאפשרת לה למנף את האשראי האסטרטגי כדי לקדם את יעדיה האסטרטגיים. אין פירושו של הדבר כי לא יהיו לצעד הסיפוח תגובות מנגד. ההיפך הוא הנכון. הממד הסמלי הגלום בו יחייב את הפלסטינים למהלכים של התנגדות, כולל ניסיון לייצר סוג של מחאה אלימה בשטח ואפילו טרור של גורמי השוליים במערכת כמו חמאס.
עם זאת, דווקא בשל אותה תמונת מציאות אסטרטגית שבסופו של דבר משרתת גם את המערכת הפלסטינית עצמה, ניתן להניח כי הר התחזיות האפוקליפטיות יוליד עכבר הרבה יותר מתון. התגובות שיתלוו למהלך הסיפוח אמנם יאתגרו את יסודות הסדר הקיים אבל רק בשוליים ובכל מקרה אותה מציאות אסטרטגית תחליש את כוח ההיזק שלהן ותאפשר את שימור יסודות הסדר הקיים.
אלו חדשות טובות עבור הדרג המדיני-פוליטי בישראל, שבכל מקרה חשוב שיידע לקבל הכרעות לא רק על בסיס תחזיות, תרחישים ושיקולי "מקרים ותגובות", אלא מתוך הסתכלות רחבה. כזו המביאה בחשבון נקודת מבט מערכתית ושיקולים ברמה ההיסטורית והלאומית, דוגמת זו שהנחתה את דוד בן-גוריון במהלך להכרזת הקמת המדינה במאי 1948, חרף תחזיות אפוקליפטיות למיניהן ובידיעה גמורה של המשמעויות שיתלוו לכך.
