עדיין יש לנו מה ללמוד מהדוד באמריקה

אמריקה בוערת. טוב, לא ממש בוערת, אבל זו לפחות התחושה שמקבלים על סמך החדשות המקומיות והתקשורת בישראל. אבל אני רוצה להרוס את החגיגה לכל המספידים את ארה"ב. זה נכון, יש המון הפגנות. אך ההיסטוריה מלמדת שארה"ב שרדה מאבקים פנימיים גדולים בהרבה, ובראשם מלחמת אזרחים ב-1861 (מלחמה אמיתית, לא שורת הפגנות שרובן המוחלט שלוות).

אני לא טוען שהכל תקין. להפך, הרבה מאוד שבור. אבל דווקא מתוך השבר אפשר לראות תקווה גדולה, שמעידה על מגמה הפוכה מזו שציין יאיר שלג במאמר שפורסם באתר מקור ראשון שבוע שעבר.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פרשנים ערבים: מדינות ערב לא יגיבו על החלת ריבונות ישראלית ביו"ש
– דרמה משפטית: למי שייך סוס הברונזה העתיק שנשדד מיוון?
– ומה אם אני באמת חולת קורונה?!

שלג הלין שישראל עוברת תהליך אמרקניזציה שיש לעצור. שכן אמריקה היא ארץ האינדיבידואליסטים הגדולה, הנוגדת את ערכי היסוד של ישראל, טענה שבפני עצמה לגיטימית. מה שצרם במיוחד הוא שבעיצומה של "ועידת עם עולם" של מקור ראשון, שלג תיאר את ארה"ב בעזרת שימוש בתזה בת יותר מ-100 שנה, שהרלוונטיות שלה נתונה לדיון. ארה"ב של היום היא הרבה יותר הטרוגנית, מורכבת וסבוכה ממה שמקס וובר ראה ותיאר. ישנם עדיין מעוזים שבהם חלק מהתיאוריה שלו עוד רלוונטית, אבל השטח בכללותו אומר אחרת.

כך למשל, העובדה שברני סנדרס, יהודי בעל נטיות סוציאליסטיות, היה מועמד מוביל לנשיאות, וכן הצמיחה הדמוגרפית של אוכלוסיות בעלות גוון סוציאל-דמוקרטיות, מספרות סיפור אחר לחלוטין. בדומה לכך אנחנו רואים שינויים בדפוסי ההצבעה בקונגרס ובסנאט, ובאופי הנושאים אליהם מתייחסים מועמדים לנשיאות ולבתי הנבחרים. סדר היום החברתי תופס מקום מרכזי יותר ויותר באג'נדה הפוליטית, ולא בכדי מתרבים הדיבורים על ניו דיל חדש.

הרצח של ג'ורג פלויד הצית משהו שלא נראה פה, או בארץ,  תקופה ארוכה. הזעם ותחושת הקיפוח הצליחו לאחד רבים מכל קצוות הקשת הפוליטית בצורה יוצאת דופן, עד כדי שנוכחנו לראות שוטרים רבים מביעים תמיכה ומצטרפים למפגינים. באחד משיאי המחאה, אפילו מיט רומני הרפובליקני, שנוא נפשם של הדמוקרטים, הצטרף למחאה ביוטה (מדינה שאינה ידועה בהטרוגניות גדולה: יש בה כאחוז וחצי שחורים, אל מול 13% ברמה הארצית). הסולידריות החברתית פורצת גבולות ומאחדת אנשים שלא היו חולמים של צעידה משותפת. זוהי ערבות הדדית במלוא הדרה.

חז"ל למדו אותנו כי "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". המתרחש בארצות הברית הוא הזדמנות לא לשמחה לאיד, או לביקורת חסרת אמפתיה כלפי הנעשה מעבר לים, כי אם להתבוננות פנימה לנעשה אצלנו, בחברה הישראלית. האם אנחנו חפים מבעיות של אלימות משטרתית ו/או צבאית? ובראייה רחבה יותר, האם החברה שלנו דואגת כראוי לזר ולשונה, כולל ל'חצר האחורית' של מדינת ישראל, בשכונות מצוקה ובקרב האוכלוסייה שאיננה יהודית? או שהם נחשבים "פצצה מתקתקת" על כל המשתמע מכך? ודי לחכימא ברמיזא.

במידה שעשינו את חשבון הנפש הזה וגילינו שיש תחומים שבהם המצב אצלנו טוב יותר, עלינו למקד את מאמצינו באמפתיה, בחיזוק, ובהשמעת קול (באנגלית) חברתי, אתי ומוסרי בדבר חשיבות סולידריות חברתית ודאגה לאחר, במקום במאמרי דעה שיפוטיים. דווקא היום, חשוב להגדיל ולהרחיב את מעגלי האכפתיות והערבות ההדדית, ולהתרכז ביצירת חיבור וחוסן בין מדינות וקהילות, במקום לדבר על פרימת קשרים וניתוק יחסים. גישה כזו לא תאיים על הייחודיות הישראלית שלנו. להיפך, היא רק תחזק אותה.

אחרי שנביט במראה של ארה"ב ונבחן לאורה את המתרחש אצלנו בבית, ייתכן שנגלה שעדיין יש לנו מה ללמוד מהדוד באמריקה. ארצות הברית היא חברה מגוונת ומולטי-אתנית, עם עבר מסובך ועתיד לוט בערפל. היא רחוקה מלהיות מושלמת, ויחד עם האנרגיה החיובית רוחשים בתוכה גם כוחות אפלים של חשדנות הדדית, קפיטליזם עם נטייה לדורסנות, ותמיכה חברתית חלשה. אולי באמת היא איננה המודל הבלעדי עבור החברה הישראלית. אך בחברה האמריקאית גם מפעמת, כולל בקהילה היהודית הגדולה שבקרבה, שאיפה מתמדת להתגבר על אותם נתוני פתיחה בעייתיים, ולבנות, חרף האתגרים, חברה צודקת ושוויונית עבור כל תושביה. המחאה בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד היא תזכורת לרוח הזו, ומוסר חשוב עבור החברה הישראלית בעת הנוכחית.