אחרי בזיזת החנויות, השחתת הפסלים והמלחמה על סרט המלחמה, בא תורו של הנכס התרבותי החשוב ביותר של הדור הצעיר: הארי פוטר. סדרת הספרים הקסומה היא כנראה האחרונה שנקראה על ידי דור שלם, מעט אחרי שהאינטרנט צץ והפך את פעולת הקריאה לנדירה יותר מהקרנה של "חלף עם הרוח" בהפגנה של "Black lives matter". לעלילת הספר אפילו היה מקום בהפגנות שמאל, בהן טענו הצעירים נטולי-התרבות כי הם צבאו האמיתי של דמבלדור, שבא לעקור מהשורש את הרוע הגדול הידוע בתור "כל דבר שלא בא להם טוב בעין באותו רגע".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השותפות בין האסלאם בארה"ב ובין הקהילה האפרו-אמריקנית
– לא משנה מה היה שם, זו לא אשמת הנערות
– לא רק רפאלי: 29 מיליארד שקל של תיקי מס ממתינים להכרעה
אבל אז, אחרי תקופה ארוכה של שקט יחסי, החליטה ג'יי קיי רולינג (לא בפעם הראשונה, אגב) לצאת מהארון הפמיניסטי ולהכריז בגאון: גברים שעשו ניתוח לשינוי מין אינם זהים לנשים. הציוץ שלה הגיע בעקבות חשיפה לביטוי "אלה שמקבלים וסת" במקום פשוט להגיד "נשים". לא ברור איך הסופרת האהודה העזה להעלות טענה כה מזעזעת – שביולוגיה היא אכן מציאות – והתוצאה לא איחרה לבוא: נאצות, דרישות התנצלות, איומי התאבדות, צום, בכי ומספד. שחקני הסרטים הזדרזו להבהיר שאינם מסכימים עם הדברים הטרנספוביים של האישה לה הם חבים את הקריירות שלהם. מהר מאוד יצאו קריאות "לבטל" את סדרת הספרים והסרטים הידועה, שכן האחראית לה עשתה מעשה המשול לאפיית קדירת בקר בתנור פיצה של מסעדה כשרה למהדרין.
הגיבורה שהמציאה את הנער המפורסם לא מתכוונת להתנצל בינתיים, וליבי איתה. אולם לא התאספנו כאן היום כדי להבין את נבכי נפשה של סופרת ממוצעת, אלא את המלחמה הגדולה שהיא תפסה בה צד: לא מאבק התרבות האינסופי בין שמאל לימין, כי אם אחד מהמאבקים העזים ביותר בתוך השמאל עצמו.
ג'יי קיי רולינג היא חלק מתנועה אידיאולוגית, שהולכת וגדלה, המכונה TERF, ראשי תיבות של Trans-Exclusory Radical Feminists. בלשון הקודש: פמיניסטיות קיצוניות שדוחות את הצטרפותם של טרנסג'נדרים לשורותיהן. הסיבות נראות ברורות מאליהן אחרי שניות ספורות של מחשבה. אם כל מאבקה של התנועה הפמיניסטית היה דרישה לקבלת נשים כגורם שוויוני ועוצמתי בחברה, הרי פתאום באים אותם גברים שדיכאו אותן במשך אלפי שנים, ובהינף סכין מנתח – או אפילו בלעדיה – נדחפים לראש התור. לא רק בתור נשים, אלא בתור הנשים המסכנות ביותר, שדורשות לעצמן את מרב הזכויות. אם בעבר תביעה לייצוג נשי שוויוני בדירקטוריון של כל חברה הביאה לכך שיותר נשים ישבו סביב שולחנות מנהלים, הרי שעכשיו כל שהגבר צריך לעשות כדי להציל את מקומו הוא להכריז כי עד היום חי בשקר ולהזדהות כאישה. והרי לכם שוויון. אם הבן שלכם הוא אצן ממוצע שחולם על מדליות זהב ופאר הניצחון, קצת הורמונים ומלתחה חדשה הם כל שעומדים בינו לבין המקום הראשון במרוצי נשים. אם כל גבר הוא אישה בפוטנציה – מהי אישה, ולמה שיהיו מכסות, הפרדה או ייחוד כלשהו?
המטרה: הרס
מלחמתן של ה"טרפיות" (נגזר משם התנועה TERF, א"ש) היא רק דוגמה. אם בטרנסג'נדרים עסקינן, הרי שישנו גם מאבק פנים-להט"בי שמתבשל מזה זמן רב – המאבק המתבקש בין הלה"ב ל-ט'. מבולבלים? האמת היא שהסיפור די פשוט. במשך עשרות שנים, מאבקה של הקהילה הגאה התמקד בנקודה אחת: נטייה חד-מינית היא עובדה מוגמרת, משהו שאין כל אפשרות לשנות. אולי אפילו גנטית (אם כי, בעקבות מחקרים בשנים האחרונות, הטענה הזו התפוגגה). כל הנקודה הזו חייבת להיות מבוססת על קיומו של מין ביולוגי – גבר שנמשך לגברים אחרים, אישה שנמשכת לנשים.
אולם, פריחתה של התנועה הטרנסג'נדרית הביאה איתה טענה חדשה: אין כאן כל עניין ביולוגי. הכול סיפור של מגדר, ומגדר יכול להיות מה שאנחנו רוצים. אם אדם קם בבוקר בתחושה נשית, הרי שביכולתו להכריז על עצמו כאישה, לדרוש התייחסות כזו, וגם – וכאן מגיע הקטע הכי טוב – לצפות להתייחסות ממי שמגדירה את עצמה לסבית. שהרי גם הוא אישה עכשיו, ואם תאמרו אחרת – אתם טרנספובים חשוכים, ואחראים ישירות להתאבדותם של אלפים.
זהו לא ויכוח תיאורטי אלא מציאותי לחלוטין שמתרחש בימים אלו באינטרנט ובקמפוסים. כמובן שעל פי הקריטריון האולטימטיבי של התנועות האולטרה-שמאליות – מי שהכי מסכן תמיד צודק – אין ללה"בים סיכוי במאבק הזה. עליהם לקבל את עיקרי האמונה החדשים או להיחשב חלק מהימין הפשיסטי המדכא.
הרצף הזה של קרבות קטנים ואינטנסיביים ממשיך בכל מקום שיש בו שיח של זהות, מגדר ומצב סוציו-אקונומי. חשבו למשל על הבעיה הבאה: כרגע, הנושא החם הוא סבלם של האפרו-אמריקנים, במיוחד בשל דיכוי משטרתי. במדרג המסכנות הנוכחי, הם במקום הראשון. עכשיו, מי מסכן יותר, גבר שחור, בריא וסטרייט שסבל מאלימות משטרתית או טרנסג'נדרית לבנה לסבית שסובלת מדיכאון? אלה ויכוחים יומיומיים, שממשיכים לפלג ולהפריד בין תתי-תנועות בשמאל הקיצוני החדש.
המצב הזה קרה כתוצאה מניגודים אידיאולוגיים בסיסיים. קחו את הפעיל הממוצע בהפגנה הממוצעת בעיר ממוצעת באמריקה. הוא מסריט את ההפגנה נגד צרכנות עם אייפון ששווה אלף דולר, צורח נגד הפשיזם הממשלתי שמאפשר לו את הזכות לעמוד ולקרוע את הגרון ללא הפרעה, ולובש חולצה שעליה פניו של אדם שהיה שולח אותו למחנה ריכוז אם היה שומע את מחשבותיו של אותו מפגין על גזע, דת ומין.
הניגודים האלה לא חדשים, הם קיימים בתנועות קיצון כבר מאות ואלפי שנים. מה שחדש, אולי, הוא שבמקרה הזה העיקרון היחיד שעומד בבסיס פועלו של השמאל הזה הוא הרס. מבט מלמעלה על התנועה הפרוגרסיבית של היום מראה שמטרתה האולטימטיבית היא לפרוץ כל גדר שעומדת בפניה, תוך שימוש בכל כלי שבא ליד. ברגע שמנצחים במאבק אחד, עוברים לגרסה הקיצונית יותר שלו. ברגע שמפילים איש ציבור אחד תוך שימוש בהיסטריה תקשורתית, משתמשים באותה שיטה כדי להפיל אחרים. אין שום ניסיון לבנות, אין שום מטרה לחבר. השיטה היא הרס, והמטרה היא הציוויליזציה עצמה.
אש דו-צדדית
אין סיכוי אמיתי שהמחזיקים ב"אידיאולוגיה" שכזו יצליחו לבנות משהו ממשי. מי שלא מסוגל לקבל את נוכחותו של כוח שיטור, לא באמת יכול להכיל כל סוג של חברה מסודרת, שהישרדותה מחייבת משטרה. כמו המהפכנים הצרפתים של סוף המאה ה-18, בתנועות הללו ימשיכו להעליל זה על זה, להאשים אחד את השני בבגידה, ובאופן כללי לעשות הכול חוץ מלבנות משהו בר קיימא.
החשש, אם כן, לא צריך להיות מהחלופה החברתית (סוציאליזם, אנרכיזם ודומיהם) שמוצעת, כי אם מהנזק שנגרם כתוצאה מההתנגדות לחברה הנוכחית. המשוגעים באמריקה אמנם לא יוכלו לבנות שום דבר ממשי, אבל בהחלט יש להם מספיק פוטנציאל להרוס, ולא רק בארה"ב. אסטרטגיה ללוחמה באידיאולוגיה הזו תחכה לטור אחר, אבל את הצעד הראשון במאבק הזה כבר המחישה לנו ג'יי קיי רולינג: נקיטת עמדה יציבה ולא מתנצלת. תנו להם להתבוסס בניגודים האינסופיים שלהם, ותראו איך הם מתפרקים.
