אזעקות יום הדין שוב נשמעו לאחרונה באיחוד האירופי והפעם בעקבות כוונתה של ישראל להחיל ריבונות בבקעת הירדן ובצפון ים המלח. תכנית טראמפ, שהצעד הזה הוא הראשון במסגרתה, משאירה דלת פתוחה להקמת מדינה פלסטינית, אך גם מבקשת לבחון מחדש באור פרגמטי תבניות מחשבה מקובעות בעוד תהליך השלום מוקפא. ואכן, התגובה הקשה לא איחרה לבוא מצד מנהיגים בכירים באיחוד. אולם דפוס ההתנהגות הלעומתי שלו כלפי ישראל הוא אך סימפטום של התמונה הרחבה יותר – ארגון שמסרב בעקשנות להעמיד בספק את הנחות היסוד האידיאליסטיות של מדיניות החוץ שלו.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
כמו איזה שני משוגעים: התקינות הפוליטית חוצה את גבולות הגרוטסקה
מי מפחד מהשמאל הגדול?
בר סימן טוב פורש ומזהיר: לא יהיו ניסים בדבר הזה
אלה חדשות ישנות שאש חופשית מכיוון האיחוד האירופי כלפי הבעיות השנויות במחלוקת של ישראל פוגשת דממה דקה כלפי מקרים הרבה יותר חדים וברורים. יוזף בורל, ראש שירות החוץ של האיחוד ודמות בעייתית מבחינת ישראל, בחר לתקוף את מהלך הריבונות דווקא במהלך ביקורו באיראן, ואיים להגיב בסנקציות כלכליות: "המהלך לא יוכל לעבור לסדר היום." אך במקביל, הוא שולל סנקציות על סין כשזו בבירור מפרה אמנות שהיא חתומה עליהן ומשתלטת דה פקטו על הונג קונג. נשיא צרפת מקרון, שהבטיח למקד את הפעילות הממשלתית במאבק בקורונה, מתפנה לעמוד בחוד החנית של מאמץ אירופי להטלת סנקציות על ישראל, יחד עם מדינות כמו בלגיה ולוקסמבורג. אך במקביל, הוא מוביל קו סקפטי נגד הסנקציות האירופאיות על רוסיה.
בעוד האיחוד משמר מסורת רבת-שנים של קו נוקשה נגד ישראל, הוא מגדיר את חיזבאללה כפלג פוליטי לגיטימי, משמיע "דאגה" כלפי מלחמות האזרחים הקטלניות בסוריה ובתימן ומתעלם לחלוטין מירי חי על מפגינים באיראן. ראשיו נעלמו מהרדאר לימים ארוכים כשאיראן הודיעה על הפרות הסכם הגרעין או כשקאסם סולימאני חוסל – והדיפלומטים שלהם מתוסכלים בהתאם.
שלא במקרה, ישראל נמצאת תכופות במרכז תשומת הלב של מנהיגים באיחוד, בניגוד ברור לסהרה המערבית או אפילו לנוכחות צבאית טורקית בתוך שטח האיחוד עצמו, בצפון קפריסין. אכן, מעבר לחזות האידיאליסטית, בעוד האיחוד מבקש לשמש מגדלור של ערכים אוניברסליים ודמוקרטיים לקהילה הבינלאומית, הוא מונחה על ידי אינטרסים ממש כמו כולם.
מאידך, בורל וגוש המדינות המבקשות תגובה חריפה לריבונות אם וכאשר תוחל אינם פועלים עצמאית. אמנות האיחוד קובעות שבהחלטות בנושאים רגישים כמו מדיניות חוץ דרוש קונצנזוס מלא במועצת האיחוד, הצבעה פה-אחד בפורום שבו יש ייצוג שווה לכל אחת מ-27 המדינות החברות. ואכן, לא כולן שותפות לאותה אובססיה תמוהה כלפי ישראל.
גרמניה, שלא ממהרת לסכן את יחסיה המורכבים אך הקרובים לישראל, כבר השמיעה מסרים מפייסים. שש מדינות לפחות, בראשן אוסטריה והונגריה ובכללן צ'כיה, איטליה ואחרות, כבר חסמו הודעת גינוי שבורל דחף לפרסומה בפברואר; בורל בתגובה פירסם הצהרה משלו. בישיבת מועצת שרי החוץ במאי הוא הגדיר את בקעת הירדן בתור "הנושא החשוב ביותר שעל סדר היום" – לאין ערוך חשוב מהקורונה או ממלחמת האזרחים בסוריה – אך חלק מהמדינות מחו: "איננו מאמינים בצעדים פזיזים וודאי לא ביחס עוין לישראל, שהיא שותפה אסטרטגית חשובה." בהיעדר הסכמה כוללת, ההצהרה המשותפת הוחלפה בדיווח לקוני על "רצון השרים לעבוד באופן מקיף ובונה עם הממשלה החדשה בישראל."
מובן למדי שאותן מדינות מעדיפות את החדשנות הישראלית הנחשקת, היזמות פורצת הדרך והשקעות הדדיות בשווי מיליארדי יורו לצד מודיעין ולוחמה בטרור, מאשר "לנדנד" לה בעניין סידורי הביטחון שלה או שאיפותיה הטריטוריאליות. למעשה, בעיצומו של המשבר הכלכלי והבריאותי הגרוע מזה מאה שנה, ספק אם נותרו רבים מאזרחי אירופה שמביעים עניין כלשהו בנושא בעוד הם מבודדים בבתיהם, העסקים קורסים, התל"ג צפוי להתכווץ ב-8% בממוצע ומניין המתים מקורונה כבר חצה את ה-170 אלף.
זוהי אינה הבעיה היחידה של קלף הסנקציות. ראשית, ישראל רחוקה מלהיות תלויה כלכלית באיחוד, כך שסנקציות צפויות אולי לכאוב, אך לא לכופף. בנוסף, ממשל טראמפ הקרוב ביותר בישראל לא צפוי לתת למהלך לעבור בשקט. כבר היום, רוב המדינות בארה"ב חוקקו חוקים למלחמה בחרמות כלכליות על ישראל, כך שאם חברות אירופאיות ייאלצו למשוך את פעילותן בישראל הן צפויות להיכנס לרשימה השחורה של אותן מדינות, מה שיכול להוביל להשלכות עסקיות וכלכליות מרחיקות לכת. ספק גם אם השוק הפרטי מתעדף קטטות פוליטיות על גבי רווח כספי – כפי שהוכיחה נהירתן של חברות אירופאיות לאיראן עם הסרת הסנקציות, מבלי להטריד את מנוחתן בנושאים כמו סטנדרטים מוסריים או פיתוח נשק גרעיני במדינה. בשורה התחתונה, ריצה לסנקציות עלולה להתברר כמזיקה יותר ממועילה.
משחק סכום-אפס נגד ישראל, שלא הניב פירות מהצהרת ונציה של 1980 ועד התגובות החריפות לפני כשנתיים על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים והכרתם ברמת הגולן, לא צפוי להועיל גם הפעם. הכלבים נובחים, והשיירה עוברת. ישראל רחוקה מלהיות מושלמת, ואיננה חסינה מביקורת – אבל היא גם שק חבטות פוליטי נוח במיוחד, הזדמנות להפגין שרירים ולדחוק הצידה צרות בוערות שמפריעות לחזון האידיאליסטי. עד כמה שמהלך הריבונות שנוי במחלוקת, ספק אם אזרחי אירופה מוכנים להיזרק תחת אוטובוס ההרפקאות הפוליטיות הפזיזות מבית המדרש של חלק ממנהיגיהם, רק בשם עוינותם של אלה לישראל.
האיחוד האירופי בחר להשתמש ב"דיפלומטיית מגפונים" באיזור כמו המזרח התיכון, שבו דיפלומטיה מתנהלת דרך לחישות בחדרים אחוריים. אם ברצונו לשחק תפקיד משמעותי בזירה הבינלאומית, עליו לבחור את הקרבות שלו ולהסתגל למציאות משתנה, או שימשיך לדרוך במקום בתסכול. עצתו של נשיא ארה"ב לשעבר טדי רוזוולט הייתה, "דבר ברכּוּת ושא עמך מקל גדול" – האיחוד האירופי צועק דרך מגפון ונושא עמו צינור ספוג.
