אל תסתירי: גדולות אמהותינו צרחו לילד

היא שלחה לי צילום מסך מקבוצת הווטסאפ של החברות שלה ביישוב, שם היה שיבוץ תורנויות לארוחת יולדת, ושאלה אותי: מתי אפשר יהיה להזמין ל"ארוחת לא־יולדת".

כאב לי יחד איתה. גם אישה שמשתוקקת לילד אבל עוד אין לה זקוקה לארוחה חמה, לחיבוק שמראה לה שהיא יכולה להיות חלק מהמעגל הנשי. זה שאין לה תינוק לא אומר שאין לה קהילה.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
זיהוי תהליכים: התאגיד מנפה את הימניים מהמסך
נתניהו: לא מתחייב להעביר את תוכנית הריבונות בכנסת
פטרונות כלפי החרדים לא תסייע בשילובם בחברה

תמונת הפרופיל שלה אמרה הכול. זוג צעיר ויפה. זהו, שניהם. כיוון שאין לי חיים, גם הרשיתי לעצמי לחפור ולגלות את יום הנישואין שלהם, שהיה כבר לפני למעלה משנתיים. פתאום זה כיווץ גם אותי, המונח השגור ומלא החסד הזה: ארוחת יולדת. ומה עם אותה אישה שכל חודש היא מתפללת ומתכננת ומזריקה ולוקחת, וכשזה שוב לא מצליח היא בוכה ומתמוטטת? זו שמגיעה הביתה וקורסת לספה, לא רק נפשית אלא גם פיזית? כמה התקווה הזאת מהולה בתרופות מלאות תופעות לוואי. כל הזריקות והבדיקות הופכות בסוף לאיזה עניין של בירוקרטיה ומספרים ונתונים, מה שמשכיח את העובדה שבפשטות זה היריון שהיא מבקשת, זאת לידה בידיים מלאות וילד או ילדה מתוקים ומלאי אור ונזלת שאליהם היא שואפת.

כמה פשוט וכמה חשוב ונעים לאישה שילדה עכשיו לחזור לתוך החממה הנעימה של ארוחה חמה שמישהי טרחה וחשבה עליה כשהיא מרגישה חסרת כוחות. לפעמים הפינוק עצמו הוא כל העניין. ראו אותי, הרגישו אותי. למה זה שמור רק לנשים שילדו ילדים? צריך למצוא את הדרך להעניק את ההרגשה הזו גם לנשים שעדיין אין להן ילדים.

ולמרות כל מה שכתבתי כבר ועוד אכתוב, הן לא מדברות על זה. אסור לדבר על זה. זה הסוד הכי גדול בעולם. כאילו אם היא תגיד, זה ימתג אותה: הזוג עם הבעיות. כאילו אם היא תשתף זה יאריך את התקופה הכל כך קשה הזו. ועוד אחת שהתחתנה באותו זמן כמוה מספרת לה על היריון וברגע הראשון היא מנסה להעמיד פנים שכלום לא משנה לה, שזה השפע שלהן ולא שלה ועוד כל מיני אמירות הכול לטובה, אבל זה נגמר לה פתאום והיא מרגישה איך היא עומדת בחרפתה, עירומה מילדים.

מה עם קצת חסד לאישה הזו, שבקורונה מצאה את עצמה בלי לו"ז טיפולים, כשהכול עוצר. כולם מתעסקים בצרות של הילדים שלהם והם תקועים כל כך. גם היא צריכה להרגיש שרואים אותה

ולמרות כל מה שכתבתי כבר ועוד אכתוב, הקהילה לא מפסיקה לנהל את האירוע הזה באופן הגרוע ביותר. כי לא להגיד כלום זה גרוע, אבל גרוע יותר אלה ההערות חסרות הטקט: נו, לא בא לך כבר? ואם היא כבר לוחשת, אנחנו מנסים, לכולם יש מה להגיד: זה בגלל שאת לחוצה, זה בגלל שאת לא באמת רוצה, זה בגלל שהשם לא רוצה, זה בגלל הכיסוי־ראש או התפילה או המקווה. ואף אחד לא יאמר שזה בגלל שככה זה, ושזה לוקח זמן, או שמישהי פשוט תיתן לה יד ותשתוק.

ושיא השיאים של הגרוע זה הלא־להזמין. זוג צעיר מחפש לעבור ליישוב, עם המון זוגות צעירים כמוהו – ומבין שעד שאין לו ילדים, הוא לא בלוּפ. יישוב דתי חמוד שבו כל שבוע יש אישה שיולדת ורוב הנשים הן על הציר של הריונית־יולדת־מיניקה. שכל השיחות בחוץ הן על ילדים.

בואו נדבר על חסד. מה עם קצת חסד לאישה הזו, שבקורונה מצאה את עצמה בלי לו"ז טיפולים, כשהכול עוצר. כולם מתעסקים בצרות של הילדים שלהם והם תקועים כל כך. גם היא צריכה להרגיש שרואים אותה, שמרגישים אותה. נכון שזה מין מלכוד 22 שכזה – אם היא לא משתפת, איך נדע להיות איתה? אם היא לא אומרת שהיא צריכה – איך נדע למלא את מחסורה?

אז תקשיבי, מְצלמת־מסך מתוקה – אני יודעת מה את חושבת על עצמך, אבל אני רוצה להגיד לך: את לא פגומה. את לא שונה. את לא אחרת. אתם בסדר. וייקח עוד זמן, ואיזה מתסכל ומייאש המצב. ואני יודעת שכשאת שומעת על היריון של מישהי אחרת, את לא בוכה בגלל ההיריון שלה – את פשוט רוצה כבר כל כך את שלך. ואני מתחננת בטור המיליון, תשתפי. לא את כולם, לא כמוני. תדברי. כשמסתירים זה כאילו יש במה להתבייש. ואין. אין לך. גדולות אמהותינו התפללו לילד, צרחו לילד. אנחנו נתלות ברחמים גדולים.

אני מנצלת את הטור הזה וקוראת לשכנות שלך, לשכנות העולם, לעצמי: גם היא זקוקה לארוחה חמה, לחיבוק שמראה לה שהיא יכולה להיות חלק מתוך המעגל הנשי הנרקם הזה. כזה שמראה לה שגם אם עדיין אין לה ילדים, יש לה קהילה.