מדי פעם זה קורה לי. אני מוצאת איזה מאמר מעניין באינטרנט, שוכחת ממנו, ואז מנסה לחזור אליו ללא הצלחה. זה יכול להיות רגע מתסכל מאוד, והוא התרחש השבוע, אלא שאז נזכרתי שאפשר למצוא את הדף ההוא די בקלות באמצעות היסטוריית החיפושים שלי. אז נכנסתי לשם. את הדף כמובן לא מצאתי, ובמקום זאת חשכו עיניי – כל ההיסטוריה, ואני מדברת על כמה עמודי גלילה טובים, הייתה מלאה בחיפושים של מיצובישי אאוטלנדר. לזכותי ייאמר שלפחות גיוונתי בערכי החיפוש: "אאוטלנדר מחיר מחירון", "אאוטלנדר השוואת ביצועים", וכיאה לכל אישה שמכבדת את עצמה – "אאוטלנדר צבעים יפים". לחובתי ייאמר שבאותו רגע גיליתי כמה עלובים הם חיי. אשכרה יושבת ומגגלת אאוטלנדרים.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
תקינות פוליטית מסרסת כל דיון על פשיעה במגזר הערבי
זיהוי תהליכים: התאגיד מנפה את הימניים מהמסך
מתנגדי מנדלבליט, העיסוק ביועמ"ש לא יועיל לכם
גוגל יודעת עליי הכול. היא יודעת שאנחנו עסוקים כבר חמישה ימים בחיפוש אחר מכונית חדשה. אולי היא אפילו יודעת שאנחנו מחליפים את המכונית כי הבן הגדול שלנו הגיע לגובה 1.94 מטר, ונאלצנו ללכת על מכונית גדולת ממדים שתכיל אותו מאחורה, ותכף אתחיל לקבל פרסומות לנעליים במידות גדולות. מכל מקום, אלה הם חיי כרגע: כבר חמישה ימים כל מה שמעסיק וטורד את מנוחתי הוא עניין הרכב. הכול מתנקז לשם – כל השיחות בבית, ליסינג או פרטי, יד שנייה או חדש, למי יש כסף בכלל לחדש – נדמה כאילו חיים שלמים תלויים עכשיו בשאלה האם נמצא רכב שהולם את צרכינו או לא.
לפני שבועיים זו הייתה הבריכה. אל תתלהבו לי כאן, אנחנו רחוקים מלהרשות לעצמנו בריכה אמיתית, יותר בכיוון של בריכת חצר מעפנה כזאת, או בשמה הנפוץ – שכשוכית פיפי, שחצי מהיישוב שלנו רכש בתקופת הקורונה. אז כולם התחילו לדבר על בריכות. ההוא קנה ככה וההיא עשתה ככה. אשכרה הלכנו למשפחה בקצה היישוב כדי לראות את הדק שהם בנו מסביב לבריכה שלהם ולשאוב השראה. בסוף החלטנו לעשות מינוי לבריכה הציבורית, בכרטיסייה.
המטרד, אני מכנה אותו. הכוונה היא לדבר הזה שתופס אותנו ממש עכשיו, וכל עולמנו מצטמצם לתוכו. כל המחשבות, כל ההתלבטויות, כל הגיגולים. בתקופת הקורונה אלה היו ענייני הריצה, שהתחילו בתור ניסיון להוריד את הקילוגרמים שצברתי בבידוד, ואיכשהו הפכו להתמכרות. מאותו רגע כל עולמי מוקדש לריצה. אוזניות חכמות, מד קילומטרים, איפה רוכשים טייצים בזול, איך נרשמים ל"הר לעמק", והשאלה החשובה מכול – מה עושים אם הברך כואבת אחרי שמונה קילומטרים – כל אלה הפכו לשגרת חיי. בבת אחת מצאתי את עצמי חברה בחמש קבוצות ריצה במקביל, חוששת להיקשר יותר מדי לאנשים ואז לגלות שהם כבר עברו לטריאתלון. "נו, אתה לא שם לב?" אמרתי לשיחיה במהלך השבת. "ניסחתי את הבורגנות. זה בעצם לעבור ממטרד למטרד. מסידור אחד למשנהו. אנחנו מזמנים אותם בכוח לחיים שלנו, כדי שיהיה במה להתעסק".
לפעמים גם אני נקלעת לשיחת חברים נדירה. אם היא מצליחה להמריא מעבר לענייני השיבוץ לשנה הבאה וחוברת החוגים, אפשר שתפציע לה פתאום איזו תובנה חדשה, ואני מרגישה שהנה, עכשיו נגענו באיזו אמת
לא אחת אני אומרת שחיי מתחלקים לשניים – לפני שצפיתי בסרט "החיים על פי אגפא" ואחרי שצפיתי בו. אני זוכרת את הרגע שבו הכתוביות עלו על המסך, כאשר הבנתי שראיתי דבר גדול עכשיו. לא רק סרט עשוי היטב, שהגדיר את הישראליות באותם ימים, אלא דיאלוגים אקזיסטנציאליסטיים ומשני חשיבה. שוב ושוב מצאתי את עצמי חוזרת לטקסטים האלו של אסי דיין, מחכה לדליה מנהלת הפאב שתבקש עוד פעם מצ'רניאק לנגן לה את "במקום הזה", ותסביר למלצרית מה זה נקרא חיים, ואיך "כל השאר זה על יד החיים. סידורים ופרוצדורות. תלכי, תביאי, תסגרי, תפתחי". זו הייתה הפעם הראשונה שעצרתי ותהיתי בכנות: לכמה מהפעולות שאני עושה אפשר לקרוא חיים, ובכמה מהן אני עוברת ליד החיים?
ויש תקופות כאלה, כמו השבוע עם האאוטלנדר, כשאני יודעת שחלפתי על פני החיים ולא באמת הייתי בהם. ואז אני נזכרת במאיר אריאל, ובדברים שבנו שחר אמר לי עליו במלאת 20 שנה למותו – "שאלו את אבא פעם מה קדוש בעיניך, והוא ענה כמעט בלי לחשוב בכלל: שיחת חברים". בערוב ימיו, לאחר שגלה לפרדס־חנה, מאיר אריאל היה אדם כמעט נטול אמצעים. ובכל זאת נדמה לי שהוא היה איש עשיר מאוד. עשיר בחברים. עשיר בשיחות אל תוך הלילה.
לפעמים קורה הדבר, וגם אני נקלעת לשיחת חברים נדירה כזו. אם היא באמת מצליחה להמריא מעבר לענייני השיבוץ לשנה הבאה ולחוברת החוגים, אפשר שתפציע לה פתאום איזו תובנה חדשה. ופתאום אני מוצאת את עצמי מול רגע כזה, שבו אני מרגישה שהנה, עכשיו נגענו באיזו אמת. בדבר עצמו ולא ליד הדבר. והרגע הזה – בשבילו היה שווה לעבור את היום כולו.
